זה סרט וידיו על החיים שלי

https://www.youtube.com/watch?v=_Vl-BFsBiN0

שלום חברים יקרים מזמן לא נכנסתי לבלוג אבל היום אני כותבת לכם מה שאני עברתי בילדות ומה חלמתי שהייתי רעבה במחנה שלום חברים היום אני אספר לכם על ילדה שהייתה במחנה וחלמה לאפוף לפרח כדי להפסיק לקבל עונשים וגם להוריד מעצמה את הכאב שהיא ראתה כול הימים ומה שמתרחש במחנה ששם היא סבלה במשך שלוש וחצי שנים האמת שאני כבר לא הייתי כול כך חזקה כי לאכול לא נתנו לנו מספיק ואם אחותי התינוקת בקושי היה לאמי מה לתת אבל בגלל שאמי עבדה כאחות בחדרי המרפאה של הסגל הגרמני והאוקראיני אז היא מידי פעם בסתר הייתה לוקחת קצת חלב ודייסה לאחותי ריזלה. אבל זה קרה רק מידי פעם כי אחותי סבלה מחוסר ויטמינים והייתה מאד חיברת ולכן אמי שמרה במחנה על שקט כי בסתר היא גם עזרה לילדים ותינוקות אחרים בגלל שהם היו חולים .אמי הייתה מין מלאך כך קראו לה במחנה כי היא תמיד שמרה על הלוח נמוך כדי לא להיתפס אחרת מזמן היו רוצחים אותה כמו שעשו לכולם ללא סיבה ולכן כאן בציור זאת אני כאלי מתכבה בין העלים ורוצה לצאת לחופשי כדי שלמצאה אוכל לכול הילדים שהם היו רעבים כך זה בציור וגם כך אני חלמתי את זה

זה הציור שאני כתבי לכם מהמחנה ששם הייתי כילדה שעברתי את הענויים ורעב 

שוב שלום חברים שלי מהבלוג. אני רוצה לספר לכם את הסיפור שאולי לא מופעיה הספר שלי  .

זה על העגלים שסבתא נתנה לי אותם היום ההולדת השישי שלי. 

הסיפור מתחיל כך .לפני שאני נולדתי לסבת אשלי היה בן יחד שהיא מאד אהבה אותו .והיא רצתה שהוא ימשיך ללימוד כדי שהוא יהיה רבי .אבל המקרא שקרא היה מאד עצוב באותו התקופה בצירנביץ  זה היה כדין שלטון של הרומנים .וכמובן שסבתא שלי לא הייתה רומניה כי אם פולנייה כי והילדים שלה נולדו בפולין בעיר ששמו היה באותו תקופה למברג---וכיום שמו ליבוב   .ולכן כאשר שהסבתא עזבה את פולין זה בגלל ששם התחילו לעשות צרות ליהודים ולכן היא עברה לצ'רנוביץ כי בעיר בצ'רנוביץ היו לה קצת קרובים יכלו לעזור לה למצאה בית לגור .וכמובן שהיה מאד חשוב שזה יהיה בסביבת של אנשים דתיים .וכך היא יחד אם 4 הילדים עברה לצ'רנוביץ ושם היא התחילה את החיים שלה לבנות מחדש כי היא הייתה כבר אלמנה צעירה אם 4 ילדים ואומנם רצו לעשות לה שידוכים אבל היא פשוט התנגדה כי היא רצתה לגדל ולחנך את הילדים שלה בכוחות עצמה לכן היא עשתה בכול כדי לתת את החינוך הטוב ביותר .ומולה שהייתה גרה ברחוב שלה כאן בצ'רנוביץ היא הייתה גרה ברחוב שהיה בית כנסת מאד גדולה ושם של הרחוב היה סנגוגן- גאסה -- זה בעברית רחוב בית הכנסת. הרחוב היה כמו בני ברק .    

תמונה- גיהנום אין סופי

אש בוערת והילדים נופלים לתוך האש הנוראה הזאת.

את התמונה אני קצת צבעתי בצבע אדום כדי להדגיש עד כמה המצב שזה קרה היה נורא.

היה ממש מפחיד כי כול חיי לא הייתי מסוגלת להתפטר מכול החלומות של הזוועה

ורק אחרי טיפולים ותרופות הפסקתי לחלום את החלומות של זוועה לתקופה קצרה, אבל מידי פעם אני ממש כאלו נמצאת במחנה, אבל עכשיו אני קצת נרגעתי והם רק באים לעיתים רחוקות.

תמונה- אנדרטה של הילדים

אנדרטה עשויה מפרחים לכל הילדים הקטנים שנשרפו. זו אנדרטה דימיונית שאני מרוב כאב וזיכרון עשיתי כדי שתהיה להם מנוחה וכבוד. הציור מציג ילדים שנרצחו עולים לגן עדן בידי מלאכים.

תמונה- אשמדאי שהשמיד ילדים חפים מפשע

 זה אשמדאי הגרמני שבחלומי הוא בלע את הילדים. הילדים בתוכו נהפכים לפרחים וקורה פלא- לב הדם שלו מתחיל לפעום והילדים רוצים לצאת אבל זה רק חלום.

תמונה- תאומי מנגלה

מנגלה ניסה להפריד ולחבר אותם בניתוחים איומים. אני רוצה לפרסם את זה כדי שהעולם יידע מיהו החיה הזו. 

הציור הזה מראה את הילדים שהם מעולפים מרוב עינויים וזורקים אותם לתוך הבור הנורא 

זאת תמונה שאני ציירת ויש אליה סיפור קטן

בתמונה זו ניתן לראות קורי עכביש על פניו של האדם הממחישות את המחנק שהיה במחנה.האדם נחנק ולא מצליח לנשום בשל קורי העכביש אשר עוטפים את פניו ואינם מוכנים לרדת.

אחותי ואני לו הייתה עימי היום

סיפור שני  

Ukrainian Holocaust survivor Zeni Rosenstein is writing her memoirs. She asks Jerusalem Online readers to help her financially so that she can make her dream of publishing her memoirs a reality, so that future generations will know about the Holocaust.

Jun 10, 2014, 09:00PM | Ra

Zeni Rosenstein is almost eighty years and she is a Holocaust survivor.    At her age, she has but one dream in life and that is to publish her memoir about her life experience during the Holocaust, so that future generations can learn the truth that she experienced.    The problem is that like many elderly Holocaust survivors in Israel, she does not have the financial means to make this dream a reality.

When I met her at a Holocaust Memorial Day event in Tel Aviv on Holocaust Memorial Day this year, I suggested to her that she try to raise funds from the Jewish community in order for her to publish her memoirs. Since then, she has taken my advice, created a website, and is in the process of raising the necessary funds to tell her story to the entire world.

On her website, Zeni wrote: “My story is a milestone on which the history of the Jewish people and the state of Israel is built on. I wrote my biography since my childhood so that the next generation will understand where we came from and what price we paid with our lives as children and babies .We did not have even one good day without punishments and endless tortures. Therefore my dream is to publish a book of my biography dedicated to my family and especially to my little sister who was brutally murdered in front of me when she was 4, and perpetuate their memory through the book. Since I am not a person of means, I can do this only with your generous help.” 

As JerusalemOnline readers who read my first interview with Zeni Rosenstain know, she has an incredible story to tell that is well worth the financial investment. “When I was six year old (this was in 1941), I had a birthday. All of my family was together. My grandmother made candies and cakes. We had clowns,” Rosenstain described. She was living in Czernowitz, Ukraine; a place that she claimed was like a “little Paris.” Then, “a disaster happened. They took the Jews and put us in the ghetto.” Rosenstain clarified that the ghetto for them was essentially just the synagogue, where all of the local Jews in the area were confined, given yellow stars and special passports. “Our homes were given to the anti-semitic Ukrainians,” she stressed.

Soon afterwards, all of the Jews were transferred to a concentration camp. Rosenstain stressed that she lived in a Ukrainian run and not a German run concentration camp. “They put us in a horrible place. They put children to work taking gold from dead people. They broke my finger for refusing to do this work,” Rosenstain stressed. “It was very bad. There was no food. We couldn’t wash ourselves. They gave us horrible punishments. All of the time they called us bloody Jews. People were crying.” At one point, Rosenstein sneaked inside a German bathroom and drew a picture of what the Germans did in the camp. Her mother was scared of punishment and hid the picture, fearing what would happen if they were caught.

Rosenstain explained that the hungRosenstain explained that the hunger situation was so atrocious that she and other children in the camp were forced to look for food in the trash can. “It was bad food, but we didn’t care,” she explained. Unfortunately, the Germans caught them and brutally punished the children. They forced them to stand on cold ice for 24-hours. All of the children that fell were placed in gasoline and burnt to death. Rosenstain survived because she didn’t fall from the ice. “All of them were murdered with no charge in 1943. It was sadistic killing,” she emphasized.

The situation drastically worsen944, when the Russians and the Americans were approaching. “They took everyone out. They claimed that I was stolen from a Christian woman. They said they would kill everyone if they didn’t tell the truth about the blond child,” she explained. In the mindset of the racist Nazis, a Jewish woman could not be the birth mother of a blond haired child that looked like Shirley Temple. Because her family insisted that she was really their daughter, Rosenstain’s sister would be beheaded in front of her entire family. “He finished off the rest of the family with the pistol,” she stressed.

In total, her grandmother, twIn total, her grandmother, two aunts, five cousins, and her sister were murdered in front of her eyes. “I lost all of my family. They finished their lives in a horrible situation,” she emphasized. Only Rosenstain and her mother survived the incident. Her father would also survive the war, because he was a partisan that was not with them at the time. However, after the war, when her family looked for other relatives that survived the Holocaust, the only relatives her family was able to locate were two sisters of her father in Israel. Her mother wasn’t able to find any relatives that survived. As a result, her family moved to Israel in 1950. The picture she drew did survive the war however and is now at Yad Vashem.

Zeni told Jerusalem Online that she finished writing this incredibly tragic yet important Holocaust story in her memoir and all she needs is the funds for someone to edit it, to make it appear professional, and then take care of the publishing costs. She calculated that she needs 16,000 NIS to get the project done and right now, she has succeeded to raise 6,040 NIS. Zeni assured that people who donate will be well-rewarded for doing such a mitzvah. Aside from the spiritual rewards associated with helping out an elderly Holocaust survivor in need and the benefits such a project has for preserving Jewish history, the people who donated will receive a free autographed book and the more who donated will receive a free autographed book and the more people donate, the more they will receive in return. In order to donate to this project, please click on her website here!

 who donated will receive a free autographed book and the more people donate, the more they will receive in return. In order to donate to this project, please click on her website here!

שבת שלום חברים כאן אני רוצה לציין  כמה פרטים חשובים .אני כבר שלחתי את כול מה שאני כתבתי  במשך 9 שניים על החיים שלי במחנה אני מחכה שהספר שכה חלמתי עליו יצא מקווה שהוא יצא בצורה מעניינת כדי שהאנשים שיקנו אותו יכלו להבין למה  היה כול כך חשוב לי כי בו אני מספרת את כול   החיים שאני עברתי מהילדות עד גיל מבוגר ולכן אני מחכה לן כמו לתינוק שצריך לצאת לעולם נקשה כפי שלי לי כיום אני מחכה בפחד והתרגשות ומקווה שהאנשים הועלו לקנות אותו כי בזה אני מקווה לחיות יותר בכבוד .וחוץ מזה לתת כבוד למשפחה שנרצחה בצורה ברוטלית אני גם מכניסה לכם 2 סרטונים אל הספר שאני בניתי וחלמתי בדמעות 

כאן אני מתחילה לכתוב את כול הפרקים שבו אני לא השלמתי בגלל שלא זכרתי המון דברים .ולכן אני בכול פרק צריכה להוסיף כמה דברים שהם היו חסרים כי מרוב צרות ואבדון דברים בחיים המוח לא הכול זכר וגם כנראה אני לא רציתי לשחרר את כול שדים שלי. היה לי מאד קשה וכואב ולכן המון דברים הכנסתי לתוך הבטן פנימה ולכן אני מאד סבלתי מזה. ואז עם כול הטיפולים אצל הפסיכיאטר, וגם כן פסיכולוגית  .התחיל הכול לצאת כמו בלון מנופח ואני התחלתי להשתחרר.

נזכרתי על אך ציירת את התמונה שכיום היא נמצאת ביד ושם. התמונה שאותה ציירתי בגיל שבע .זה היה לפני שאני עברתי את העינויים .הסיפור של הציור היה כך אני יצאתי מהחדר ששם הינו גרים בצפיפות כי היה לי מאד רע והלכתי לי ובדרך הגעתי לפני ביתי השימוש של הסגל הגרמני ,ושל העובדים האוקראינים הסתובבתי לראות עם אף אחד לא בסביבה ונכנסתי ושם מצאתי נייר מקופל בצבע לבן ויצאתי באופן מהיר מהבית השימוש .כי מאד פחדתי .אבל בדרך ראיתי פחמים ולקחתי  וישבתי בצעד כדי שלא ימצאו אותי הייתי מאד קטנה ורזה ולכן היה לי קל להתחבא .ולקחתי את חתכת  הנייר המקומט וישרתי אותו כדי שאוכל לצייר את מה שהייתי רואה כול יום שעושים לאנשים וכך הכנסתי לתוך הפה את התכת הפחם ועם הרוק הרטבתי וציירתי כמו קשקושים מה שאני חשבתי באותו התקופה שהגרמנים  עושים ליהודים .יצא לא בדיוק כמו שמצייר צייר מקצועי אבל מה שאני הרגשתי ומה שאני ריאתי כמו ילדה קטנה את זה אני עליתי על חתכת הנייר המלוכלך והמקומט כדי שאני יכול לשמור על זה .אבל לא ידעתי שכמה זה יכול להזיק למשפחה שלי כי עם היו מוצאים את  החתחת הנייר הזה .היה בטוח סוף לקולנו .אבל כשאני חזרתי בריצה לתוך החדר שהיו שם המשפחה שלי .אמי שאלה אותי מה יש לי בתוך המעיל ולמה הפה שלי מסביב  מלוכלך .פחדתי לספר אבל אמי לקחה לי את הדבר מהכיס והביטה בזה עם פחד .ושאלה אותי מהיכן אני לקחתי את הנייר ו את הפחם כמובן שלא הייתה לי בררה וסיפרתי לה .אמי מהרה ולקחה את הציור ובמהירות קיפלה אותו.ולקחה והסטירה אותו .אני יותר אחרי זה לא זכרתי מהציור. כי כמה שבועות אחרי זה היה  מאד מסוכן במחנה .היו המון יריות והמון אנשים חיסלו. הרעב היה קשה ואנחנו כילדים שהינו במחנה לא מצאנו אוכל רק פעם אחד הלכנו כמה ילדים    לקראת ערב והתגנבנו לקנטינה של צבת הגרמני וחיפשנו שלא נתפסו אותנו כי היינו מאד רעבים והבטן שלנו מאד קרקרה .וכך כאשר כבר כמאת מצאנו בפחי הזבל חתיכות תפוחי אדמה רכובים הגרמנים זרקו לנו לא היה משנה איך זה ואיזה צורה יש לזה היקר להכניס לתוך הבטן  ולא להיות רעבים . וכאשר כבר אכלנו מספיק זבל אז פתום יצאו מהקנטינה כמה אוקראינים ששם שיתפו יחד עם הגרמנים ולקחו אותנו לחדר והתחילו  לצעוק והחליטו לתת לנו עונש .והעונש היה מאד לא טוב .כי הם לקחו והעמידו אותנו לילה שלם על אדמה קרה בלי נעליים וזה היה החורף מאד קר. עמדנו שם ורעדנו וביקשנו והתחננו וגם הורים של הילדים היו וביקשו שלא יעשו את העונש הזה ,כי סך הכול אתם יהודים גרועים מעכברים ותסתמו את הפה כול ההתחננות לא עזרה כי היינו ילדים חלשים וקטנים אבל הם בשלהם לא שחררו אותנו עד הבוקר ועם עוד תבקשו  תקבלו יותר עונש.  מאד פחדנו והיינו מיובשים וקפואים ורוב ילדים שהיו חלשים התעלפו גם מעב וגם וקור .אבל במקום לקחת אותם ולתת להם עזרה הם עשו דבר כול כך נורא שאפילו קשה לי גם כיום את זה לכתוב. חפרו בור והמנהל של המחנה נתן פקודה  לאסוף את כול הילדים שהם חוסרי הקרה ולזרוק אותם לבור שהיה שם האמות צעקו וביקשו ומי שמיהם התקרבה למקום הם היו יורים בהם ללא רחמים .וכך הם שפחו לתוך הבור משהוא שידליק  אותם ושרפו את כול הילדים שזרקו אותם לבור .אני לא אשכח את התמונה שהייתה כמו מסרט איימה אני נשארתי כפועה ופחדתי ולא יכולנו כמה ילדים לזוז הרגשנו שהכוח עומד לאזוב אותנו אבל היינו צרכים לסבול עד שיתנו לנו לזוז מהמקום .אני לא אשכח איך אמות צעקו לשמים ובאמת השמים התחילו גם לבכות התחיל לרדת לא רק גשם כי חתיכות שלג כמו אבנים התמונה הייתה כול כך איומה שאני כבר לא ידעתי מרוב כאב שהיו לי בכול הרגלים מהקור הרגליים והאצבעות היו כחולים ונפוחים .רק בזכות הסבתא שהיא הייתה מרפאה בצמחים וגם דברים אחרים שאני לא כול כך זוכרת .כאשר היא ראתה את הרגליים שלי היא טיפלה בי עם איזה חומר שהרגשתי שזה חם אבל אני לא זוכרת במה.אתו הדבר סבתא עזרה גם לכמה ילדים שהם היו יחד אתי.אני מאז של המקרא הזה לא הייתי מסוגלת לישון בלילה. כי תמיד היולי חלומות של הילדים ששם עלו באש.זה מה שאני לא יכולתי לכתוב בפרקים הראשנים כי הם היו בשבילי מאד קשים .תאמנו שאני חוזרת כול פעם בחזרה כי כול פעם אחרי שאני הולכת לפסיכולוגית כאלו התמונות  של הפחד ושל חרדה חוזרות עלי. וכך גם היה בסוף לקראת של השחרור של המחנה כאשר המפקדים של המחנה יחד עם האוקראינים ידעו שצבא הרוסי וכנראה אולי גם צבא אחר והתחילו לעשות דברים רעים ליהודים כדי להיפתר מאתנו .וכך הם הוצאו את כולנו   מתוך הצרפים  וניגשו לכול אחד כדי לחסל זה היה בסוף שנת 1944 כמאת 1945 וכך הם חיסלו המון ילדים ומבוגרים וביניהם את אחותי בת 4השנים בצורה סדיסטית כי את התמונה איך הם רצחו אתה זה עד היום הזה חרוטה בתוך ראשי. וכך את כול המשפחה .את כול הפרטים נמצאים בהתחלת הספר שאני כתבתי את הדברים שכאן זה שאני נזכרתי  במשך הזמן עם הטיפול שלי. יש תמונות שאני לא בטוחה עם כתבתי ובגלל זה אני חוזרת עוד פעם .אבל את ההמשך אחרי ששחררו את המחנה זה רק אחרי שאני החלמתי בצורה שאפשר היה לספר בדיוק איך זה היה .כי אני כאשר שהצבא הרוסי פתח את שערי המחנה ולקחו את כול האנשים פצועים חולים וחצי בני אדם כפי שאותי לקחו שאני אפילו לא ידעתי מה עבר עלי לא דיברתי ולא הגבתי כי הייתי יותר מתה מאשר חייה וגם הייתי בשוק כללים   וקולי חבלה בכול גופי והפנים שלי היו עם מלאי פצעים והייתי כמו מקל כביסה רזה וגם לא מתפקרדת

סיפור החיים שלי- סרטון

https://www.youtube.com/watch?v=OwmPtd2W9T0

כאן אני שולחת לכם סרטון שאותי ראינו עבור הספר שבו אני כבר מחכה ליבלד בקרוב. אני מקווה שאנשים יתמכו ויקנו את הספר שלי שבו אני עבדתי 9 שנים רצופות עם המון כאב ודמעות ולכן בספר שלי אני מגלה את כול מה שאני עברתי כילדה קטנה עד היום שאני אישה כבר מבוגרת אז אני מקווה שאתם תכבדו את הספר
ואתם תעזרו לי להשתקם בעזרה שלכם תודה זני

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=9924

בשנת 1935 נולדתי לבית טוב ועמיד כלכלית, ברומניה, צרנוביץ' (כיום, אקראינה).

בביתי הייתה עוזרות בית וגוברננטית (אישה שאחראית על החינוך והסדר בבית). ב1941 התחילה המלחמה, באותה שנה נולדה אחותי הקטנה.

אחותי הייתה תינוקת קטנה ויפיפייה. אחותי הייתה דומה למשפחתי ובשונה ממני אשר נולדתי עם שיער בלונדיני (מראה נוצרי).

בשנת 41 הייתי בת 6, באותה התקופה התחילה המלחמה והעבירו אותנו לגטו סגור במוגלוב-פודולסק. כילדה שובבה נבהלתי נורא כשראיתי שמכריחים אותנו ללבוש תלאי צהוב.

 כמובן שלא הייתה לי ברירה וההורים שלי לא הרשו לי להוריד אותו מפחד שיענישו אותנו.

אחרי כמה חושדים העמיסו אותנו לתוך משאיות והעבירו אותנו למחנה, ששמו מוגילוב-פודולסק. אחרי שהעבירו אותנו, הכניסו אותנו ברכבות בצורה גסה, כמו בהמות. בכיתי מרוב פחד וגם לא היה אוויר. רצינו לשתות ולא נתנו לנו.

כאשר הגענו למחנה, שהורידו אותנו מהרכבות ראינו חושך בעיניים, מהתמונה שנחשפה לפנינו. אנשים רזים, בוכים, צועקים. ילדים קטנים ורזים, קפואים. נכנס בנו פחד אימים. אני באתי עם אמא, אחותי, סבתא שלי, דודה ובנותיה. הכניסו אותנו לצריף מסריח ופחדנו נורא.

התחלנו להסתדר, האנשים שפקדו עלינו היו מאוד אכזריים, ובקושי נתנו לנו לאכול ולשתות. התינוקת הקטנה שלנו קפאה מקור והיינו צריכים להאכיל אותה ולא היה עם מה. למזלנו סבתא שלי הייתה אישה חכמה והכניסה בתוך השקית שלקחה איתה כל מיני דברים לתינוקת וכל מיני תרופות שעזרו.

סבתא שלי הייתה מרפאה בצמחים- המאופטית, היא הייתה המרפה היחידה בעיר שלנו בצ'רנוביץ. בינתיים, אמא שלי הייתה צריכה לעבוד במחנה, גם דודה שלי ובנותיה, ואילו אני שהייתי בת 6 נשלחתי למיין שיניים אמיתיות מאנשים שנהרגו - להוציא את הזהב ולזרוק את השאר. ילדים קטנים היינו צריכים לעשות כי הגרמנים רצו את הזהב. כמובן, שלא רציתי לעשות את זה כי זה היה מגעיל ומסריח שם, על זה קיבלתי עונש - שברו לי את האצבע. זה היה העונש הראשון שלי. אחרי כמה זמן, יום אחד ישבתי בחוץ והסתכלתי על האדמה ופתאום ניגש אליי איש צבא, לבוש שחור, ועל ידו היה סמל שחור ואדום. באותו הזמן לא ידעתי מה זה צלב קרס. הוא התחיל לשאול אותי מה אני עושה במחנה. כילדה מחונכת, לא ידעתי שהיה כדאי לשקר, ואמרתי לו את האמת.

הוא חשב שאני מאחת הילדות של העובדים האוקריינים של המחנה, בגלל המראה שלי. הוא התחיל לשאול מה שמי ומאיפה אני. אמרתי ששמי ז'ני קליינמן. אמר: "לא מכיר אוקריינים שעובדים כאן, בשם קליינמן". הסברתי שאנחנו נמצאים כאן, כל המשפחה.

הוא התחיל לכעוס עליי - למה את משקרת? הסברתי שאני לא משקרת ואת יכולה להראות לו שכל המשפחה כאן. הוא כעס עליי נורא - בידו היה מקל עבה והוא נתן לי מכה באף. הוא הוריד לי כמה מהשיניים הקדמיות, שבר לי את אף והתחלתי לבכות כי ירד לי דם ונבהלתי וכאב לי. רציתי לברוח אבל הוא תפס אותי וזרק אותי על האדמה. היו לו שני כלבים גדולים יותר מחמורים, כלב אחד התנפל עליי והתחיל לנשוך ולהוריד לי את עור מהידיים והרגליים. נלחמתי עם הכלב אבל הכלב היה גדול מאוד והיה לי מאוד קשה. צעקתי והתחננתי ושאלתי למה הוא מתנכר בי כל כך, אז הוא צעק עליי: "את יהודיה מסריחה ואני אגמור אותך עכשיו".

אחרי שהכלבים הוציאו ממני את המיץ ואת הכוחות, הוא התחיל לשרוף לי את הפנים עם הסיגריה שלו. הוא היה סאדיסט, ככל שצרחתי הוא התנקם בי יותר. כבר כוחותיי עזבו אותי והגשתי שאני מאבדת את ההכרה. ניגש אליי ושאל אותי אם אני רוצה לשתות. לאחר שאמר את זה, הוא פשוט הוציא את איבר מינו והשתין עליי.

אחרי זה איבדתי את ההכרה. כדי לוודא שמתתי ולא רק איבדתי את ההכרה, הוא ירה לי ברגל. נשארתי שכובה לגורלי המר. כנראה שאלוהים עוד אהב אותי, כי עברו שמה נזירות, שלקחו אותי למנזר וטיפלו בי כמה שיכלו. בזמן הזה, אמא שלי וסבתא שלי חיפשו אותי ולא ידעו איפה למצוא אותי, לא ידעו איפה אני. נשארתי אצל הנזירות כל הזמן שהן טיפלו בי. אחרי שחזרתי לעצמי ופתחתי את העיניים, חשבתי שאני בשמיים - מכיוון שהן היו לבושות שחור-לבן. כשהתעוררתי שאו אותי איך קרה לי דבר כזה.

הסברתי שאני יהודייה ושייכת למחנה, שגרמני פגע בי והם מהר מאוד נבהלו. מיד החזירו אותי למחנה להורים שלי. אמא שלי קיבלה שוק ולא הבינו באיזה מצב הייתי, כולי נפוחה ושבורה ומלאת דם. יצאתי ילדה יפה וחזרתי כמפלצת. כשסבתא ראתה אותי התחילה לטפל בי איך שיכלה - לא הרשו לנו להוציא את הכדור מהרגל. כך הייתי צריכה להישאר עם הכדור, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלסבול מהכאבים. סתבא עזרה לי וטיפלה במה שיכלה כדי שלא יהיה לי זיהום איפה שהכדור - הייתי ילדה קטנה ורזה.

עברו עוד כ-3 חודשים. הגרמני מנוול נתן פקודה להוציא את כל הילדים בגילאים 6-10, וזה היה בחורף. להעמיד אותנו בחצר, ללא בגדים וללא נעליים. אני בקושי עמדתי על הרגליים. ראיתי שיש ילדים יותר קטנים וחלשים ממני, היו כאלה שנפלו מעולפים מסביבי כמו זבובים, בגלל שסבתא טיפלה בי אני החזקתי מעמד יותר טוב. לילדים שנפלו על הריצפה, הגרמני נתן פקודה לאסוף אותם ולחפור בור, ולזרוק אותם לבור עדיין בחיים. אמר לשפוך נפט לבור ולשרוף אותם חיים. ראיתי את זה במו עיניי. אני לא אשכח את הצעקות של הילדים בבור, שיתעוררו מהנפט והבינו ששורפים אותם חיים. את זה לא יכולתי לסבול, נכנס בי פחד והפכתי להיות ילדה מופרעת. אבל לא פה נגמרו העינויים שלי.

לקראת 1944, אותו הגרמני ציווה על כל האנשים לצאת החוצה. אותה הבהמה הסאדיסטית ניגש לאמי והתחיל לצעוק עליה שאותי גנבו מהנוצרים. הוא אמר שבטוח יש אמא נוצרייה שבוכה בגלל שהיא גנבה לה את הילדה. אמא שלי ענתה שהיא יכולה להראות ניירות - שאני נולדתי בבית חולים איפה שנולדתי. הוא אמר: "את שקרנית כמו כל היהודים". הוא ציווה על האיש שעמד לידו להוציא בכוח את אחותי בקטנה מיד סבתא שלי. אחותי הייתה רק בת ארבע. כמובן שהיא התנגדה אבל הוא בכוח סחב אותה, היא בכתה וכשהוא לקח אותי הוא תפס אותה הפוכה והחזיק אותה מהרגל. צעק לאמי שאם היא לא תגיד מאיפה אני, הוא יהרוג את אחותי. אימא שלי לא ידעה מה להגיד, בכתה והתחננה. "אני נשבעת שזו הבת שלי, אני לא משקרת" - אבל הוא לא רצה לשמוע וזרק את אחותי בת ארבע על אבן ולקח גרזן וחתך לה את ראש. שמענו את הצעקה האחרונה ומשם אני לא זוכרת יותר כי נכנסתי לשוק. אני רק זוכרת שאחרי הרבה שנים אימא שלי סיפרה שסבתא שלי ניסתה להתקרב, אז הוא ירה בה בראש והרג אותה. באותה עת הוא גם חיסל גם את דודתי ובנותיה. אמי התעלפה מהעינויים שראתה מה שעשו לכול המשפחה ואת כול זה הייתי צריכה להביט בעונייה עם כאב עמוק .ובגלל שהייתה מאד חלשה היא לא יכלה לעמוד בזה והיא האבדה את העקרה וזה מה שהציל אותה מאמות      . כך אימא ואני נשארו לבד.אחרי זה אני כבר לא זכרתי כבר כי גם אני הייתי במצב רע. הפסקתי לדבר ולא ידעתי מה הולך מסביב .כי אחרי זה שאני כבר יכולתי להבין אימי אז

הצבא הרוסי כבר התקרב למחנה והגרמנים ניסו לחסל את כל המחנה אבל לא הצליחו. נשארו הרבה ילדים ורזים ומורעבים ומבולבלים וחולים. הרוסים נכנסו למחנה ושחררו את המחנה - לקחו את כל הילדים ואנשים חולים והעבירו אותם לבתי חולים - גם אותי ואת אמי. כנראה שהיה לי קצת מזל, כי רופא אחד גדול בבית חולים ראה אותי - רזה ויבשה - אבל גילה שאני ילדה יפה ורצה להחזיר אותי, לעשות ממני ייצור אנושי שוב. עשה לי טיפול פסיכולוגי, ניתוחים, הוציאו לי את הכדור מהרגל והאכילו אותי דרך צינורות, כי הייתי נורא רזה. טיפלו בי יפה מאוד ורק אחרי שהייתי בבית חולים קרוב לחצי שנה, מוקפת מאהבה. בגיל 11 וחצי התעוררתי מהבועה שאליה נכנסתי בזמן הטרגדיה. ניסו להסתיר ממני את המצב וקיוו שאני לא אשאל שאלות כדי שאני לא אגלה שסבתא איננה וכל מה שקרה למשפחתי.

באותו הזמן אבא שלי הגיע מהמלחמה ואני לא רציתי לדבר עם אבי כי חשבתי שכל מה שקרה היה בגללו, בגלל שהוא נטש אותנו. לא רציתי לדבר איתו ולא להסתכל עליו אפילו. אבל אמי, סיפרה לי שהוא הלך להילחם נגד הנאצים ולאט לאט השלמתי איתו. ב1946 אבי השתחרר מהצבא הרוסי וחזרנו לעירנו צ'רנוביץ. אבא שלי התחיל לעבוד שוב. הבית שהיה לנו היה שרוף וגם החנויות לא היו. אבי הלך לעירייה לקבל פתק שפעם היה לנו בית שם, בתקווה שנקבל פיצויים בעתיד. אני בינתיים קיבלתי המון טיפולים כדי להשתפר במצב שלי אבל כבר לא הייתי אותה ילדה מלפני המלחמה. הייתי ילדה שמפחדת מכל צפצוף ומכל רעש של כלבים הייתי נכנסת מתחת למיטה מרוב פחד.

קשה היה לי להשתחרר ממנו, הפחדים האלו ליוון אותי כל השנים וקבילתי המון טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים כדי להתגבר, ואפילו בגיל 15 כשכבר הגעתי לארץ עדיין חייתי עם צל של פחד וכל צל חשבתי שזה אותו הדבר.

כאן בארץ עם המשפחה של אבי לקחו אותי לטיפולים אצל מומחים גדולים כדי להוציא ממני ילדה נורמאלית כמו שאר הילדים. נכון, בגיל 16 התחלתי להתאושש וחיפשתי ללמוד עברית וללמוד מקצוע, למדתי להיות ספרית והתחלתי לעבוד במספרות בתל אביב. בגיל 18 ניסיתי ללכת לצבא אבל בגלל הסעיף הבריאותי לא קיבלו אותי, הייתי גבוהה ועדיין מאוד רזה וסירבו לי, הייתי מאוד מאוכזבת כי רוב החברות שלי כן הלכו. כל החברות שלי מהשכונה הלכו לצבא ואני הייתי מאוד מאוכזבת, הרגשתי ששוב דוחים אותי ואני שוב לא שווה. הייתי מתוסכלת מזה.

התחלתי לעבוד במספרה והכרתי חברות אחרות, כמובן שלמין זכר לא כל כך התחברתי כי נשארתי עם זיכרונות רעים מהמחנה. היה לי גועל מבחורים עד גיל מאוד מאוחר. רק בגיל מאוחר יותר, בגיל 22 הכרתי בחור שהיה בן 31, גדול ממני ב9 שנים, והוא אראה לי כמה שאהב אותי וכמה שרצה לדאוג לי, ושלא כל הגברים אותו הדבר. לאט לאט התחלתי להאמין לו ותוך חצי שנה נישאתי לו. אחרי 9 חודשים נולד בני ואחרי עוד 9 חודשים נולדה בתי. גידלתי את הילדים איך שיכולתי וגם עברתי במספרה, הייתי ידועה בתל אביב, חינכתי את הילדים בכבוד עם כל ההתקפי עצבים שהיו לי כתופעת לוואי, לא רציתי שהילדים ידעו ולא הייתי יוצאת איתך לים והייתי אומרת להם שאני מרגישה לא טוב.

בשנת 1990 בעלי קיבל התקף לב ואני עם העצבים שלי קיבלתי פחד, העבירו אותי לבית חולים כדי לקבל טיפול ואמרו לי שהוא צריך לעבור ניתוח דחוף, הייתי צריכה למכור את הדירה שקנינו ואת הכסף השקענו כדי שינתחו אותו מהר. כמובן שהרופא לקח את הכסף אבל לא נתן לנו קבלה, כשבעלי כבר שכב על המיטת ניתוחים בביה"ח איכילוב אז הפרופסור המפורסם ששמו היה יקירביץ' קביל צלצול מאותו היום מלקוח אחר שיכל לשלם כפול ועזב את בעלי לאסיסטנטים שלו והם כנראה לא ידעו בדיוק מה הוא צריך. אחרי שעתיים בעלי נפטר, זה היה בדיוק בצאת יום הכיפורים. אני קיבלתי התמוטתות עצבים והיו צריכים לאשפז אותי, המצב שלי היה לא נעים וכמה פעמים עמדתי להתאבד.

מכמה טיפולים שקיבלתי בבית חולים עצמו, יצאתי אבל קרחת מפה ומשם, לא בית ולא בעל. לא הייתה לי קבלה כדי לעשות משפט וכמובן לאנשים אחרים שהוא עשה להם אותו דבר עשו לו משפט ועד היום הרופא הזה יושב בבית הסוהר. זה מה שאלוהים בינתיים שילם לו, אני מחכה לעונש יותר חריף, כי לקחת כסף מאנשים עניים לא מגיע לו חיים טובים ועד היום אני ממורמרת מהמקרה הזה.

אני היום אישה מבוגרת ותמיד לי זעזועים בחיים שלי, אני עדיין בטיפולים כדי להיות רגועה, כי אני לא כל כך צעירה ואני גרה בבית של הבת שלי, כי דירה שלי כבר אין לי. ככה זה כשנשארים בלי בעל, ואני פעם פה ופעם שם. לא מה שחלמתי שיהיה לי בחיים, מכיוון שעבדתי המון וחשבתי שיהיה לי משהו שיהיה שלי לבד. לא תמיד מה שאנחנו חושבים זה מה שאנחנו חושבים שזה בא.  אני צריכה להודות לבת שלי שמתייחסת אליי יפה אומנם אני משלמת לה שכירות אבל אין לי ברירה אחרת כי גם היא לא עשירה. אני כיום מטופלת בידי ביטוח לאומי ואני סיעודית כי הייתה לי תאונה ומקבלת טיפולים וגם מקבלת עזרה בבית. בינתיים אלו החיים שלי, כסף הרבה אין אבל אני חיה עם מה שיש ומסתפקת במועט.כי אין בררה אני לא האמנתי שבמדינה שלי מזקנים, אנשים שהם יוצאי שואה .תמיד חשבתי שאדם מבוגר שהוא סבל את הסבל הנורא במחנה הריכוז כאן בישראל כאשר הוא אדם מבוגר הוא אקבל קצת פינוקים אהבה טיפולים לכול המחלות שהוא עבר אבל במה שנתקלתי התאכזבתי רק עושים לאנשים כמוני עינויים כאלו שהכסף מהגרמנים יוצא מהכיסים שלהם .

ילדים במחנה { שנשכחו מהעולם } מאת רוזנשטיין ז'ני.

ילדים במחנה  { שנשכחו מהעולם }

מאת: רוזנשטיין ז'ני

ילדים  קטנים, תינוקות חלשים  

עומדים בשלג יחפים. 

רגליהן נפוחות וכחולות

הם עומדים ללא בגדים

והם כולם קפואים.

הם כל כך עייפים ורעבים

מרוב שהם לא אוכלים  

הם  חלשים ורזים.

הם עומדים ימים שלמים

בשלג קר החותך בסכינים.

הם ילדים קטנים ותמימים

והם מבקשים רחמים.

שייתנו להם קצת אוכל לפה

כי הם מתמוטטים.

עומדים ימים שלמים ללא שתייה

הם מעולפים ונופלים על האדמה הקרה.

לסדיסטים זה לא הזיז

הילדים הם יהודים.

כמה כואב לי להיזכר כי גם אני הייתי ביניהם.

שאלתי פעם את אמי למה אלינו מתאכזרים

התשובה הייתה פשוטה:

כי אנחנו יהודים והגרמנים אותנו מחסלים.

אני לא הבנתי את המשמעות של המילה

רק הרגשתי המון שנאה

ולא הבנתי מה יש להם נגד הילדים

שהם כה קטנים וחלשים.

רק חשבתי כמה חבל שאנחנו סובלים

ולא ידעתי במה אנחנו אשמים.

המון ילדים נפלו כמו זבובים

ולגרמנים זה לא הזיז אפילו טיפה

כי הם רצו להיפטר מהילדים.

היו ביניהם ילדים שעדיין נשמו

אבל הם היו מאד חלשים וחשבנו שהם לא בין החיים.

הגרמנים לקחו וזרקו אותם כמו ערימת עצים

לתוך הבור שהם חפרו

שפכו עליהם נפט

וכך הם שרפו אותם כשהם עדיין בחיים.

היו ילדים שעדיין נשמו

אבל לגרמנים לא היה אכפת מהילדים של היהודים.

הייתה זאת תמונה מחרידה ונוראה

את התמונה הזאת לא אשכח  לעולם

כי בשבילי היא הייתה כמו רעם

את התמונה הזאת אני הרגשתי כל חיי

ולכן אף פעם לא אסלח לגרמנים

עבורי גרמני הוא שטן.

אדם בלי לב רק עם אבנים בתוכו.

אבל לא רק על זה אני לא סולחת

גם היו אחרים שיוכלו להציל ילדים

ולא הזיזו אצבע כי הם היו גויים.

אשמים גם האפיפיור מהוותיקן

שהיו יכולים להציל המון ילדים אם היו רוצים

כמובן שזה בגלל שאנחנו יהודים

להם זה לא כאב את הכאב שלנו

כי הילדים שלהם היו מוגנים

אני חושבת על האימהות האומללות שראו איך מחסלים את ילדיהם

אפילו השמיים בכו שאימהות צעקו.

אם העולם היה מתחשב אולי היום היו עדיין בחיים.

אבל למי היה אז אכפת מהילד היהודי?

אני שואלת היכן היו כל האנשים בעולם הגדול,

את זה אני שואלת כל החיים היכן היו כל האנשים,

שהיה אכפת להם מהילדים הקטנים.

כמובן שעל השאלה אין תשובה

כי הרוב היו רק אנטישמים בכל המדינה.

העולם ידע מה שעושים לילדים היהודים

הם לא רצו להתערב

כי לא היה להם לב

העולם היה אכזר וחסר מצפון

גם אמריקה יכולה הייתה לעזור

בממשלה שלה ישב  אדם שלא  אהב יהודים.

קשה לי כיום לומר את שמו

אני יכולה רק לומר ימך -שמו

ברוך השם שהוא קיבל את עונשו

כי לפעמים אלוהים עושה גם צדק.

כיום שאני חושבת מה עבר עלי שם במחנה

כשאני נזכרת אני בוכה ולב שלי נקרע

מכל המשפחה לא נשאר לי אף אחד

מה שהם עשו איתי זה נורא

הם רצחו את אחותי שהייתה רק תינוקת קטנה

בצורה אכזרית שאי אפשר לשכוח ולסלוח.

אני לא יודעת אך אדם יכול לקחת תינוקת כה קטנה

ולרצוח אותה יותר גרוע מבהמה.

שהוא עצמו היה שטן

שאלוהים היה צריך לקחת מזמן.

הקשב

קרא באופן פונטי

מילון - הצג מילון מפורט

שאלתי את עצמי האם אדם יכול להיות כל כך אכזרי?

עד היום הזה אני לא מבינה  איך השטן הזה

עשה מעשה כל כך אכזרי. 

לקח אותה מסבתא שלי וזרק אותה על אבן קשה

והיא צרחה את צעקתה האחרונה.

הוא לקח גרזן וחתך אותה ללא רחמים

אני הייתי כבר נורא חלשה ומה שראיתי זה היה נורא.

הפסקתי לדבר

ולא ידעתי מה שקורה מסביבי.

מה שעלי עבר עד ששחררו את המחנה,

הייתי במצב מאוד קשה.

את סבתי ודודתי הם חיסלו ורק אימי נשארה

ללא משפחה והיא מאד חולה.

רק במזל אמי שרדה

במשך התקופה היא סבלה

אבל בשנת 1945 הגיעה הגאולה

הצבא האדום  שיחרר את המקום

לקחו את כל מי שנשאר.

היו שם רק חולים שבורים ומעט ילדים

שהיו כמו שלדים.

קיבלתי המון טיפולים

ועברתי המון משברים

וכבר לא הייתי אותה

הילדה השמחה כי תמיד הייתי מאד עצובה.

רוב הזמן בכיתי כי כאב לי שאין לי אף אחד

נשארתי בטראומה כל החיים ואני לבד.

היה לי קשה להתמודד עם החיים

עברתי המון טיפולים וכך הקמתי

את משפחתי, שהם התפארת בחיי

אני מאד גאה בילדי ומבקשת

שאלוהים ישמור על המדינה

שלא יזכו שונאים לעשות לנו רע.

 

• ציור שצירתי מרוב כאב בגיל 7. כאב לי לראות איך הנאצים שורפים אותם עד היום אני לא שחכתי את התמונה הכואבת הזאת.

סיפור מגיל 72 על החיים שלי בארץ

סיפור החיים של זני { המשך לספר הביוגרפיה} כאן אני מספרת על גיל המבוגר.

נכתב כשהייתי בגיל 72.

כיום אני בת 72 לא כול כך בריאה , בגלל מצב שעברתי חיים קשים חיים ומסובכים .הגיל הזה הוא קשה כי אתו מתאספים כול מיני מחלות צרות וגם אי אפשר לעשות את הדברים שקודם הייתי עושה.לפני זה היו לי יותר אנרגיות וגם כוחות . כיום אני מרגישה עזובה ולכן מאד קשה לי לחיות לבד זה  מפחיד וגם מדכא כי אני חייה זיכרונות של עבר שהם מאד כואבות והם גורמים לי דיכאון .עם לספר את האמת שאני מגיל קטן עד היום לא היה לי  אהבה ולא חיבה רק כול הזמן ניצלו אותי .ואני תמיד הייתי תמימה כי הייתי ילדה טובה וגם אישה טובה .לא רציתי להזיק דכאי שהמשפחה  תהייה מאוחדת ולכן הייתי קורבן לנסיבות .האמת שהייתי קורבן רק בשביל שרציתי לשמור על אמי. כי לאמי הגיעו  רק חיים טובים        ,כי לחיות לבד קשה להתמודד עם  הבדידות כי אני אלמנה וכול דבר זה מאד מסובך .כאשר אני התאלמנתי הייתי רק אישה בת 53 די צעירה אבל לא רציתי להתקשר לגבר אחר כי לא רציתי שהילדים שלי יגדלו עם אב חורג .ולכן אני ויתרתי למענם שלא יהיו לי ויכוחים כי אני אישה שאוהבת שקט. וכך נשארתי לבדי .נכון שהייתי בגיל 53  נשארתי במקצוע שלי ,כי הייתי ספרית היו לי המון קונות ולכן המשכתי עד שיום  אחד קיבלתי מועקה  והייתי זקוקה לטיפול ולכן סגרתי את המספרה לזמן בלתי מוגבל .אחרי זמן קצר שהרגשתי יותר טוב התחלתי לעבוד בדירה שלי ורק קיבלתי קונות שהיו  המון שנים  אתי ביחד .חדשים לא רציתי לקבל כי לא היה לי מספיק מקום בדירה .אני גרתי בקומה שלישית והיה די קשה להם לעלות  אלי הביתה .כי בניהם היו גם נשים מבוגרות והיה להם קשה לעלות 46 מדרגות .בבית המשכתי לעבוד רק שלוש פעמים בשבוע .אם מה  שהרווחתי הייתי משלמת את כול ההוצאות שהיו לי לשלם .כמובן שגם  מידי פעם עזרתי לילדים שלי כי הם למדו ואני הייתי נותנת להם כמה שיכלתי.היו לי גם הוצאות של הדירה כי גרתי בדמי –מפתח והייתי משלמת שלושה חודשים מראש.אתם מבינים שחיים של אלמנה לא כול כך קלים. לומר את האמת שגם בריאה לא הייתי .גם באותו הזמן היו לי סיוטים וחלומות קשים ולא היה מי שיעזור לי כאשר הייתי מתעוררת והייתי כולי מזיעה ורטובה ובקושי נושמת כי היו לי כול הזמן חלומות שהנאצי עדיין רודף  אחרי ומנסה לרצוח  אותי כמו את כול המשפחה שלי .החלומות שלי לא היו מפסיקים וזה לפעמים השפיע על מערכת העצבים שלי .ולכן הייתי זקוקה לטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים ואת זה אני אף פעם לא הפסקתי .כי זה היה בשבילי כמו אויר לנשמה.ועם כול זה עדיין סבלתי מאד .לא היה יום שלא בכיתי.זה היה כאילו שהדמעות רצו להתנקם בי. לי פשוט היה קשה לפסיק לבכות. האמת כשבעלי היה בחיים  הוא היה התמיכה שלי .הוא תמיד היה מדבר ומלטף ומבין ללבי .אבל מיום שהוא הלך .חיי הפכו לגיהינום ,היו לי בהתחלה פחדים להישאר לבדי בדירה תמיד הייתי מסתגרת .או שהייתי פותחת את הרדיו .או את הטלוויזיה שיחשבו שאני לא לבד בבית.אני מאד פחדתי .וזה היה גורם לי לחרדות .ולכן לעתים קרובות הייתי מצלצלת לשחל כי מרוב  פחד הלחץ דם שלי היה משתולל והיה עולה לגובה ,ואני תמיד חשבתי שעוד רגע אני נגמרת והייתי נכנסת לחרדה ולכן תמיד צלצלתי שהם יבאו לבדוק אותי וכך שהם היו באים ומטפלים הייתי נרגעת. החיים שלי לא היו בנויים בשושנים .בגילי אחרי מה שאני עברתי בילדות שהסדיסט הנאצי הפך אותי מילדה יפה ושמחה למפלצת מפוחדת מבוהלת עצובה ואבודה. גדלתי בצלו של פחד תמידי. זה בקושי עזב אותי .אני התאמצתי  מאד קשה כדי  לעשות לי משפחה ולגדל את ילדי בכבוד.המשימה לא הייתה קלה. כי אישה שכול כך הרבה עברה בחיים .ורוצה לגדל  ילדים לתפארת לא הייתה זאת משימה קלה. אני התאמצתי לעשות את הבלתי אפשרי .ולכן אף פעם לא דיברתי עם הילדים שלי  על השואה .ראשית היה לי מאד קשה ושנית לא רציתי שהם יגדלו בצל של אישה שעברה את השואה בצורה  נוראית .

אני גרה בדירת בת שני חדרים  שאותם אני קניתי בדמי—מפתח ואני משלמת כול חודש שכר דירה.אני גרה בקומה האחרונה וכיום בגילי קשה לי לעלות את 46 המדרגות.

אם תשאלו אותי זה לא מפליא אותי כי לגור בקומה אחרונה בגילי ועם כאב שיש לי ברגל מאז שירו בי בגיל קטן  רק כיום שאני סובלת מבריחת סידן גם הרגל שלי נשחקה כי נשאר לי ברגל ימין  חור וכשאני עולה מדרגות אני מרגישה שזה כמו  סכין בלב .כול יום  אני בוכה מכאב .אתם לא יכולים לתאר כמה אני סובלת ...... אני אישה בודדה נשארתי לבד אין לי אף אחד מהמשפחה { נכון שיש לי שני ילדים אבל אני לא צריכה לומר לכם כמה ילדים לא אוהבים לשמוע  שהורים מבוגרים כול הזמן מתלוננים על כאב ושהם בודדים ולכן  אני אפילו לא אומרת כשרע לי או כשכואב לי כי אני פוחדת שהם יתרחקו ממני.--- האמת שזה לא ילדים כמו שאני הייתי להורים שלי במיוחד בשביל אמי.

ולכן אני פשוט מרגישה  שהחיים צחקו ממני .אני לא יודעת למה קיבלתי לעת זקנה כזה עונש .לי אף פעם לא היו חיים קלים .זה התחיל מגיל שש כשלקחו את כולנו למחנה ושם לי ולאחותי ולכול המשפחה הפכו  את החיים לגיהינום .כאן אני אקצר את הסיפור שהייתי קטנה כשלי מלאו שש היה זה בשנת 1941 לקחו והכניסו אותנו לתוך משאיות

ודחפו בכוח וגסות ואחרי זה העבירו אותנו לרכבות ושם דחפו אותנו בכוח לתוכן. כילדה קטנה אני מאד פחדתי וכול הזמן בכיתי. אבל מה יכולתי לעשות? שכחתי לציין שאני נולדתי בלונדינית והיו לי תלתלים שנפלו על כתפיים הייתי ילדה מאד יפה ומאד מפונקת. לאומת זאת אחותי  הייתה עם שיער כהה וכך גם כול המשפחה ולכן במחנה חשבו שאני ילדה של משפחה נוצרית ובגלל זה יום אחד שהייתי לבדי ויצאתי ולא לבשתי את הטלאי ולכן הסדיסט הגרמני חשב שאני נוצריה .אבל כשהוא התחיל לשאול מה שם המשפחה ואני כמובן הייתי נאיבית ואמרתי את האמת ואז הוא התחיל להתרגז  ואז פתאום...

הסיפור ישנו בסיפור החיים שלי ושם תוכלו לקרוא את ההמשך.

סיםור ההמשך

סיפור העגילים { הירושה } כתוב מזני רוזנשטיין 4.06.2011

הסיפור מתחיל ביום ההולדת שלי שמלאו לי שש היה זה  כמה שעות לפני התחילו הזעקות ואז נפל אלינו הגדול שהפך את היום הולדת היפה והשמח לסיוט וכך זה קרא  .  היה זה בשנת 1941. התחלת אביב כמעת 10 לפני פסח ובגלל שעדיין סבתא שלי יכלה להכין לי דברים לחגיגה שלי .כי סבתא שלי הייתה מאד דתית .וכול שנה לפני פסח הייתה עושה מהפחה בבית לא לדבר על לסייד או לקחה נוצות והייתה הולכת אתם לכול פינה לעשות טיהור כי לפני פסח הבית היה צריך להיות  כשר למהדרין .אומנם את הסיוד היא עשתה חודש לפני זה אבל טיהור היא עדיין לא הספיקה .כי היא הכינה לי דברים ליום ההולדת והם היו מכול מני עוגיות ועוגות את כל זה סבתא אפתה בעצמה ולכן באותו הבוקר היפה והנעים היא החינה לי שולחן עמוס בדברים טובים .היה על השולחן המון דברים כמו שוקולדים ,עגות בסקוטיים בכול מיני טעמים ושתייה ועוד דברים טובים .היו המון ילדים וכול המשפחה הגיעה וקיבלתי המון מתנות יפים.  

לכבוד שמלאו לי 6 שנים, באותו הבוקר העוזרת וסבתא הכינו בסלון הגדול שלנו המון דברים יפים וקישוטים. השולחן שבסלון היה מאוד גדול, ובו הכינו המון פרחים שנלקחו מהגינה שסבתא גידלה, וסידרו לי כתר על הראש. על השולחן הכינה סבתא כל מיני עוגות ועוגיות, והמון שוקולדים וסוכריות, פרות וכל מיני מיצים שסבתא הכינה בעצמה.

הגיעו המון ילדים מהשכונה וגם של המשפחה, כל הדודות ובני הדודות באו לחגיגה .גם אחותי שבאותו הזמן הייתה בת ארבעה חודשים והיו גם ליצנים וכל מיני דברים שעשו לי כדי שתהיה לי הפתעה. סבתא שלי גם הכינה ארוחה מאוד טעימה, היה זה היום ההולדת שלא היה צריך לשכוח אותו, כי הוא היה צריך להיות חשוב בשבילי לכל החיים .נכון באותו הבוקר היה מאוד שמח, הייתי מאד מאושרת וקיבלתי המון מתנות, במיוחד אמי קנתה לי חליפה של מלחית בצבע כחול כהה עם פסים לבנים. החצאית הייתה בצבע לבן משי ופליסה,  והחולצה הייתה צבע כחול כהה אם לבן בשרוולים. קנו לי גם נעלי לק זהים. בקיצור, המראה שלי היה כמו שחקנית של קולנוע ששמה באותה התקופה היה שירלי טמפל – כך כולם היו אומרים שאני דומה. היה לי שיער בלונדיני ובקבוקים שהיו יורדים לי על הכתפיים, וסבתא תמיד הייתה עושה לי טלטל על הראש ושמה לי סרט כול פעם בצבע שונה. סבתא אותי אהבה במיוחד כי אני נקראתי לפי שם של הבן שלה שנהרג בגיל ציער בגלל שהוא עבר בפסי   הרכבת המהירה, ולכן כאשר אני נולדתי אמי רצתה שסבתא תהייה שמחה כי כול הזמן הייתה בוכה ואמי לא רצתה שסבתא תהיה חולה, לכן היא ואבא שלי החליטו לתת לי שם של דומה לבן של סבתא , שמו היה שימלאה. לכן, אותי קראו שיידלה וסבתא מאוד שמחה. זה כאילו היא קיבלה משהו מבנה .ולכן, מיום שאמי הגיעה הביתה איתי מהבית החולים, סבתא לא זזה ממני, כל הזמן טיפלה בי ולא נתנה למטפלת לנגוע בי. היו לנו בבית שלושה עוזרות ואמי הזמינה מטפלת מיומנה מיוחדת בשבילי, אבל בכל זאת, סבתא לא האמינה לאף אחד והיא הייתה יחד עם המטפלת כל הזמן, גם כאשר היו צרכים לרחוץ אותי או לצאת לטיול יומי. אומנם סבתא הייתה המון פעמים מאוד עסוקה בחולים שלה אבל היא הייתה מסדרת זמנים כדי לצאת איתי לטייל. ולכן, כאשר אני נזכרת שביום ההולדת שלי ישבנו בשולחן אחרי שכל האורחים הלכו, נשארו רק אמי אבי אחיות של אמי ובנות הדודות שלי, שהן היו יותר גדולות ממני באותו התקופה. אחרי שנגמרה הארוחה, סבתא קמה ואמרה לבנות שלה שהיא הכינה מתנה שרק היא נותנת אותה לי כי בעצם המתנה הזאת היא רצתה  לתת לכלה של שימאלה, אבל בגלל האסון היא החליטה לתת לי אותה בגלל שאני נושאת את שמו והיא מבקשת מהנכדות הגדולות שלא יכעסו כי היא נותנת לי כי אני סמל של הבן שלה .

וכך באותו הצהריים, היא ענדה לי את העגילים היפים שלה שהם עברו מדור לדור. העגילים היו בני 200 שנה. הם היו כל כך יפים, היו דומים לעלי תלתן. לכול עלה היה צבע שונה ובאמצע היה יהלום בשובי 3 קרט. זאת הייתה המתנה הקדושה בשבילי. אבל בשנת 1941, כאשר לקחו אותנו למחנות היה מאוד עצו בכאשר הגענו למחנה ששם היה נורא מיד שקיבלו אותנו הדבר הראשון הם הורידו לי את העגילים וגם לקחו לי את הבובה שהייתה מיום שאני התחלתי ללכת והכול עשו בצורה גסה .את העגילים הם הורידי אותם בכוח עד שדם ירד לי מהאוזניים אני מאד צעקתי מכרבים אבל הגרמני נתן לי סטירה   בפנים וצעק אלי יהודיה סתמי את הפה שלך אחרת אני הרוג אותך .אני מאד נבהלתי וכך גם אימי וגם  הסבתא שלי כי לא הייתה לנו בררה והם היו צרכים להרגיעה אותי שאפסיק לבכות כי היה מאד מפחיד וכך אני לא יכולתי לשמור על העגילים שהיו מזכרת מהסבתא שלי.עד היום הזה אני לא שכחתי את העגילים ולכן אני תמיד לא שוכחת את סבתא  כי היא הייתה דבר החשוב בשבילי. 

סיפור המשך החיים של זני 2013, שייך גם לעגילים

בשנת 1941 הייתי ילדה מבית יוצא מן הכלל, בית עם עוזרות בית וראש צוות שאחראית על כל העוזרות ("גוברננטית"). בשנת 1941, מתי שהתחילה המלחמה, נולדה לי אחות. אחותי הייתה תינוקת קטנה ויפיפייה. כדי להסביר לכם מה מסופר בדיוק בסיפור, עליי לספר לכם קודם שכשנולדתי בלונדינית כמו שירלי טמפל ולא הייתי דומה כלל למשפחתי, בעוד שיתר משפחתי היו בעלי שיער כהה או שיער ג'ינג'י.

בשנת 41 הייתי בת 6. כאמור, באותה התקופה התחילה המלחמה והעבירו אותנו לגטו סגור.
כילדה שובבה נורא נבהלתי וראיתי שמכריחים אותנו ללבוש טלאי צהוב. כמובן שלא הייתה לי ברירה וההורים שלי לא הרשו לי להוריד אותו מפחד שיענישו אותנו.

אחרי כמה חודשים העמיסו אותנו לתוך משאיות והעבירו אותנו למחנה, ששמו "מוגילוב-פודולסק". ההעמסה לרכבות הייתה גסה ופראית, התנהגו אלינו כמו בהמות. בכיתי מרוב פחד...  לא היה אוויר, רצינו לשתות ולא נתנו לנו מים.

כאשר הגענו למחנה והורידו אותנו מהרכבות, ראינו חושך בעיניים מהתמונה שנחשפה לנגד עינינו. אנשים רזים, בוכים, צועקים. ילדים קטנים ורזים, קפואים. נכנס בנו פחד אימים. אני באתי עם אימא, אחותי, סבתא שלי, דודה ובנותיה. את כולנו הכניסו לצריף מסריח ופחדנו נורא.

התחלנו להסתדר, האנשים שפקדו עלינו היו מאוד אכזריים, ובקושי נתנו לנו לאכול ולשתות. התינוקת הקטנה שלנו קפאה מקור והיינו צריכים להאכיל אותה ולא היה עם מה. למזלנו, סבתא שלי הייתה אישה חכמה והכניסה בתוך השקית שלקחה איתה כל מיני דברים לתינוקת וכל מיני תרופות שעזרו.

סבתא שלי הייתה מרפאת בצמחים. למעשה, היא הייתה המרפאת היחידה בעיר שלנו בצ'רנוביץ. בינתיים, אימא שלי הייתה צריכה לעבוד במחנה, גם דודה שלי ובנותיה, ואילו אני שהייתי בת 6 נשלחתי למיין שיניים אמתיות מאנשים שנהרגו - להוציא את הזהב ולזרוק את השאר. אנחנו בתור ילדים קטנים היינו צריכים לעשות כי הגרמנים רצו את הזהב. כמובן שלא רציתי לעשות את זה כי זה היה מגעיל ומסריח שם, ובגלל שסירבתי לעשות כן קיבלתי עונש - שברו לי את האצבע. זה היה העונש הראשון שלי.
אחרי כמה זמן, יום אחד ישבתי בחוץ והסתכלתי על האדמה ופתאום ניגש אליי איש צבא, לבוש שחור, ועל ידו היה סמל שחור ואדום. באותו הזמן לא ידעתי מה זה צלב קרס. הוא התחיל לשאול אותי מה אני עושה במחנה. כילדה מחונכת, לא ידעתי שהיה כדאי לשקר, ואמרתי לו את האמת.

הוא חשב שאני מאחת הילדות של העובדים האוקראינים של המחנה, בגלל המראה שלי. הוא התחיל לשאול מה שמי ומאיפה אני. אמרתי ששמי זני קליינמן. אמר: "לא מכיר אוקראינים שעובדים כאן, בשם קליינמן". הסברתי שאנחנו נמצאים כאן, כל המשפחה.

הוא התחיל לכעוס עליי - "למה את משקרת?", הסברתי שאני לא משקרת ואני אף יכולה להראות לו שכל המשפחה כאן. הוא כעס עליי נורא - בידו היה מקל עבה והוא נתן לי מכה באף. הוא הוריד לי כמה מהשיניים הקדמיות, שבר לי את אף והתחלתי לבכות כי ירד לי דם ונבהלתי וכאב לי. רציתי לברוח אבל הוא תפס אותי וזרק אותי על האדמה. היו לו שני כלבים גדולים יותר מחמורים, כלב אחד התנפל עליי והתחיל לנשוך ולהוריד לי את עור מהידיים והרגליים. נלחמתי עם הכלב אבל הכלב היה גדול מאוד והיה לי מאוד קשה. צעקתי והתחננתי ושאלתי למה הוא מתעלל בי כל כך, אז הוא צעק עליי: "את יהודיה מסריחה ואני אגמור אותך עכשיו".

אחרי שהכלבים הוציאו ממני את המיץ ואת הכוחות, הוא התחיל לשרוף לי את הפנים עם הסיגריה שלו. הוא היה סדיסט - ככל שצרחתי הוא התנקם בי יותר. כבר כוחותיי עזבו אותי והגשתי שאני מאבדת את ההכרה. לאחר מכן, הוא ניגש אליי ושאל אותי אם אני רוצה לשתות. בעודו אומר את זה, הוא פשוט הוציא את איבר מינו והשתין עליי.

לאחר כל אלה, איבדתי את ההכרה. כדי לוודא שמתתי ולא רק איבדתי את ההכרה, הוא ירה לי ברגל. נשארתי שכובה לגורלי המר. כנראה שאלוהים עוד אהב אותי, כי עברו באזור נזירות, שלקחו אותי למנזר וטיפלו בי כמה שיכלו. בזמן הזה, אימא שלי וסבתא שלי חיפשו אותי ולא ידעו איפה למצוא אותי, לא ידעו איפה אני. נשארתי אצל הנזירות כל הזמן שהן טיפלו בי. אחרי שחזרתי לעצמי ופתחתי את העיניים, חשבתי שאני בשמיים - מכיוון שהן היו לבושות שחור-לבן. כשהתעוררתי שאו אותי איך קרה לי דבר כזה.

הסברתי שאני יהודייה ושייכת למחנה, שגרמני פגע בי והם מהר מאוד נבהלו. מיד החזירו אותי למחנה, להורים שלי. אימא שלי קיבלה שוק ולא הבינו באיזה מצב הייתי, כולי נפוחה ושבורה ומלאת דם. יצאתי ילדה יפה וחזרתי כמפלצת. כשסבתא ראתה אותי התחילה לטפל בי איך שיכולה הייתה, כיוון  שלא הרשו לנו להוציא את הכדור מהרגל. כך הייתי צריכה להישאר עם הכדור, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלסבול מהכאבים. סבתא עזרה לי וטיפלה במה שיכולה הייתה בכדי שלא יהיה לי זיהום איפה שהכדור... הייתי ילדה קטנה ורזה.

עברו עוד כ-3 חודשים והגענו לחורף הקשה. בגלל אותו חורף קשה והקור הבלתי נסבל, אנחנו כילדים קטנים היינו מאוד רעבים ולכן חיפשנו אוכל בפחים. בסופו של דבר, תפס אותנו אחד האוקראינים שעבד עם הגרמנים, והלשין לגרמנים שהוא תפס אותנו ושאל מה לעשות איתנו.  זה הוביל לכך שגרמני מנוול, יכול להיות שאותו אחד שהתעלל בי, נתן פקודה להוציא את כל הילדים בגילאים 6-10. הפקודה הייתה להעמיד אותנו בחצר, ללא בגדים וללא נעליים. אני בקושי עמדתי על הרגליים, אבל עמדתי. בזמן שילדים קטנים נפלו מסביבי כמו זבובים, אני החזקתי מעמד הודות לסבתא שלי שטיפלה בי כפי שיכולה הייתה.
בהמשך הגרמני הורה לחפור בור ולקחת את אלה שנפלו על הרצפה ובמקום לתת להם עזרה ראשונה הוא הורה להשליכם לבור ולהעלות את הבור באש. בעודם מציתים את הבור עם ילדים חיים, האימהות של אותם הילדים שהושלכו עמדו מסביב וזעקו לשמיים ממראות הזוועה.
לכל הזוועה הזאת הייתי עדה במו עיניי. אני לא אשכח את הצעקות של הילדים בבור, שהתעוררו מריח הנפט והבינו ששורפים אותם חיים. את כל זה לא יכולה הייתי לסבול, נכנס בי פחד והפכתי להיות ילדה מופרעת... אבל פה לא תמו העינויים שלי.

לקראת 1944, באחד הימים, אותו גרמני ציווה על כל האנשים לצאת החוצה. אותה הבהמה הסדיסטית ניגש לאמי והתחיל לצעוק עליה שגנבו אותי מהנוצרים. הוא אמר שבטוח יש אימא נוצרייה שבוכה איפה שהוא בגלל שהיא גנבה לה את הילדה. אימא שלי ענתה שהיא יכולה להראות ניירות מבית החולים ולהוכיח שאני ביתה. הוא אמר: "את שקרנית כמו כל היהודים". הוא ציווה על האיש שעמד לידו להוציא בכוח את אחותי בקטנה מידי סבתא שלי. אחותי אז הייתה רק בת ארבע. כמובן שהיא התנגדה ובכתה אבל הוא סחב אותה בכוח. הוא תפס אותה הפוכה והחזיק אותה מהרגל, צעק לאמי שאם היא לא תגיד מאיפה אני, הוא יהרוג את אחותי. אימא שלי לא ידעה מה להגיד, בכתה והתחננה על חיי אחותי.
"אני נשבעת שזו הבת שלי, אני לא משקרת".. אבל הוא לא היה מעוניין לשמוע וזרק את אחותי בת ארבע על אבן ולקח גרזן וחתך לה את ראש. שמענו את הצעקה האחרונה ומשם איני זוכרת יותר כי נכנסתי לשוק והתאבנתי.
אני רק זוכרת שאחרי הרבה שנים אימא שלי סיפרה שסבתא שלי ניסתה להתקרב, אז הוא ירה בה בראש והרג אותה. באותה עת הוא גם חיסל גם את דודתי ובנותיה. בעקבות מראות זוועתיים אלה, אמי התעלפה וכך למעשה היא ניצלה. בסופו של דבר, לאחר כל אלה, נותרנו אמי ואני לבד.

באותה העת, הצבא הרוסי כבר התקרב למחנה והגרמנים ניסו לחסל את כל המחנה אבל לא הצליחו. נשארו הרבה ילדים רזים, מורעבים, מבולבלים וחולים. הרוסים נכנסו למחנה ושחררו את המחנה - לקחו את כל הילדים והאנשים חולים, ביניהם אמי ואני, והעבירו אותם לבתי חולים. כנראה שהיה לי קצת מזל, כי רופא אחד גדול בבית חולים ראה אותי, רזה ויבשה, אבל הבחין שאני ילדה יפה ורצה להחזיר אותי, לעשות ממני ייצור אנושי שוב. אותו רופא עשה לי טיפול פסיכולוגי, ניתוחים, הביא לכך שהוציאו לי את הכדור מהרגל והאכילו אותי דרך צינורות כדי לנסות ולהוסיף לי משקל בגלל שהייתי מאוד רזה. טיפלו בי יפה מאוד ורק אחרי שהייתי בבית חולים קרוב לחצי שנה, מוקפת מאהבה, בגיל 11 וחצי התעוררתי מהבועה שאליה נכנסתי בזמן הטרגדיה. במשך כל ההחלמה, ניסו להסתיר ממני את המצב וקיוו שאני לא אשאל שאלות כדי שאני לא אגלה את כל אשר אירע למשפחתי ושסבתא שלי איננה.

במקביל, באותו הזמן, אבא שלי הגיע מהמלחמה ואני לא רציתי לדבר עם אבי כי חשבתי שכל מה שקרה היה בגללו, בגלל שהוא נטש אותנו. לא רציתי לדבר אתו או להסתכל עליו אפילו, אבל אמי סיפרה לי שהוא הלך להילחם נגד הנאצים ולאט לאט השלמתי אתו. ב-1946 אבי השתחרר מהצבא הרוסי וחזרנו לעירנו צ'רנוביץ. אבא שלי התחיל לעבוד שוב. הבית שהיה לנו נשרף, וגם החנויות כבר לא היו קיימות. אבי הלך לעירייה לקבל פתק שיאשר פעם היה לנו בית, בתקווה שנקבל פיצויים בעתיד. אני בינתיים קיבלתי המון טיפולים כדי שיחול שיפור במצבי. כבר לא הייתי אותה ילדה כפי שהייתי מלפני המלחמה. הייתי ילדה שמפחדת מכל צפצוף ומכל רעש של כלבים, הייתי נכנסת מתחת למיטה מרוב פחד.

עד היום קשה היה לי להשתחרר מאותם הפחדים. הפחדים הללו ליוו אותי כל השנים וקיבלתי המון טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים בכדי לנסות ולהתגבר. אפילו בגיל 15 כשכבר הגעתי לארץ עדיין חייתי עם צל של פחד וכל צל הזכיר לי שהנה, שוב רודפים אחריי.

כשהיינו בארץ, המשפחה של אבי לקחו אותי לטיפולים אצל המומחים הכי גדולים על מנת שאיהפך ילדה "נורמלית" כמו שאר הילדים. אפילו דודי שהיה מחובר עם הרבה רופאים, ראה את מצבי, ריחם עליי ולקח אותי לרופא מומחה שהמליץ לו לאשפז אותי בבית חולים פסיכיאטרי "שלוותא", שבו אושפזתי קרוב לחצי שנה. בזמן שהותי בשלוותא קיבלתי המון טיפולים, ביניהם טיפולים לפחד מכלבים, זכרים, שאספיק להרטיב במיטה, לרפא אותי... וכן, זה עזר.
בגיל 16 התחלתי להתאושש וחיפשתי ללמוד עברית ומקצוע. למדתי להיות ספרית והתחלתי לעבוד במספרות בתל אביב. בגיל 18 ניסיתי ללכת לצבא אבל בגלל הסעיף הבריאותי לא קיבלו אותי, הייתי גבוהה ועדיין מאוד רזה ולכן סירבו לגייס אותי. הייתי מאוד מאוכזבת כי רוב החברות שלי מהשכונה כן הלכו. שוב הרגשתי  שדוחים אותי ואיני שווה בין שווים. הייתי מתוסכלת מזה.

התחלתי לעבוד במספרה והכרתי חברות אחרות. כמובן שלמין זכר לא כל כך התחברתי בעקבות הזיכרונות הרעים מהמחנה. למעשה, היה לי גועל מבחורים עד גיל מאוד מאוחר. רק בגיל מאוחר יותר, בגיל 22 הכרתי בחור שהיה בן 31, גדול ממני ב-9 שנים, והוא הראה לי כמה שהוא אוהב אותי וכמה שרצה לדאוג לי, ושלא כל הגברים אותו הדבר. לאט לאט התחלתי להאמין לו ותוך חצי שנה נישאתי לו. אחרי 9 חודשים נולד בני ואחרי עוד 9 חודשים נולדה בתי. גידלתי את הילדים וגם עבדתי במספרה, הייתי ידועה בתל אביב. חינכתי את הילדים בכבוד, למרות כל התקפי העצבים שהיו לי כתופעת לוואי, לא רציתי שהילדים ידעו. כשלא הייתי יוצאת איתם לים, הייתי אומרת להם שאני פשוט מרגישה לא טוב.

בשנת 1984, בעלי קיבל התקף לב, ניסינו כל מיני טיפולים שעלו הרבה מאוד כסף. לקראת 1990 הלכנו למומחה מבית חולים "איכילוב" כדי שיכניס אותי לניתוח מהיר, דבר שעלה הרבה מאוד כסף ולכן נאלצנו למכור חצי מהבית שהיה לנו. שילמתי למומחה 5000$ כסף מזומן ללא שקיבלתי קבלה, הכניס את בעלי לחדר הניתוחים, כבר הכל היה כמעט מוכן ואז הוא קיבל טלפון מבית חולים אחר, שם הציעו לו יותר כסף לניתוח אחר, השאיר את בעלי להיות מנותח על ידי העוזרים שלו. בסופו של דבר, כעבור שעתיים, בעלי מת על שולחן הניתוחים.
זה היה בדיוק בצאת יום הכיפורים.
בעקבות מה שקרה, אני קיבלתי התמוטטות עצבים והיו צריכים לאשפז אותי. המצב שלי היה לא נעים, בלשון המעטה, וכמה פעמים אף הייתי קרובה להתאבד.

מכמה טיפולים שקיבלתי בבית חולים עצמו, יצאתי אבל יצאתי קרחת מפה ומשם, משמע, לא בית ולא בעל. לא הייתה לי קבלה מאותו רופא כדי ללכת למשפט, בעוד שאנשים אחרים בעקבות מה שעשה להם, כפי שעשה לנו,  קיבלו פיצויים בעקבות המשפט, מה שהוביל לכך שאותו רופא הזה ישב בבית הסוהר. זה מה שאלוהים בינתיים שילם לו.  אני מבחינתי מחכה לעונש יותר חריף, כי מי שלוקח כסף מאנשים עניים לא מגיע לו חיים טובים.

אני היום אישה מבוגרת ותמיד לי זעזועים בחיים שלי. אני עדיין בטיפולים כדי להישאר רגועה, כי אני כבר איני צעירה ואני גרה בבית של הבת שלי, כי דירה שלי כבר אין לי. ככה זה כשנשארים בלי בעל, ואני פעם פה ופעם שם. לא מה שחלמתי שיהיה לי בחיים, מכיוון שעבדתי המון וחשבתי שיהיה לי משהו שיהיה שלי לבד. לא תמיד מה שאנחנו חושבים או מדמיינים זה מה שיבוא. אני צריכה להודות לבת שלי שמתייחסת אליי יפה. אמנם אני משלמת לה שכירות אבל אין לי ברירה אחרת כי גם היא לא עשירה. אני כיום מטופלת בידי ביטוח לאומי ואני סיעודית כי הייתה לי תאונה ומקבלת טיפולים וגם מקבלת עזרה בבית. בינתיים אלו החיים שלי, כסף הרבה אין אבל אני חיה עם מה שיש ומסתפקת במועט, כי אין ברירה אחרת. אני לא האמנתי שבמדינה שלי מסכנים הם אותם אנשים שהם יוצאי שואה .תמיד חשבתי שאדם מבוגר שעבר את מה שעבר, את הסבל הנורא במחנה הריכוז, כאן בישראל כאשר הוא אדם מבוגר הוא יזכה לקצת "פינוקים", אהבה, או לכל הפחות טיפולים לכל המחלות שהוא עבר. אבל במה שנתקלתי עד היום רק זכיתי להתאכזב.  זה לא רק זה שאותי יכזב היו לי המון דברים .למשל כאשר בעלי חלה בשנת 1987 אז היה לי מאד קשה כי בהתחלה המצב שלו היה קשה .הייתי זקוקה לעשות לא טיפולים בדיקות וזה היה באופן דחוף .כול זה עולה הון .אז בגלל זה הלכתי אתו לרופאה פרטי ולכן הייתי צריכה למקור דירה שבעלי כנה  זכות מהאבודה שלו שהוא עבד בחברת רובינשטיין לבניה .ובגלל שהוא היה  עובד וותיק הוא שילם בתשלומים .וכך עד שנת 89 עדיין היינו צרכים עוד לשלם כמובן שאני עבדתי מאד קשה ולא היה לי עזרה מאף אחד .ובנוסף לזה אבי חלה באופן דחוף לקחו אותו לבית החולים והיה זה בשנת 1988 המצב שלו היה קשה כי הוא לדאבוני הרב היה אלכוהוליסטית וגם היה איש לא בראי והיה המון מעשן וכול זה סתם לא את הריאות והוא לא יכול לנשום והגיעה  לבית החולים במצב קשה וכול זה באותו הזמן שבעלי גם היה חולה אבל עז בעלי עוד איך שהוא היה יכול לעזור לי הוא הלך אתי לבית החולים היכן שאבי היה מאושפז וכאשר הגנו הוא כבר לא היה בחיים אז אתם יכולים לתאר באיזה מצב אני הייתי שני מכות בועת אחד .הרי אתם קראתם גם אני הייתי לא בסדר אם המצב הנפשי שלי ועוד צרות שנפלו אלי אני לא יודעת איך אני עברתי אותם רק הודות שבעלי היה אתי כך יכולתי לעבור קל יותר .כמובן שגם בעלי לא היה אז במצב טוב ולכן אני מאד פחדתי שלא יקרא משהוא לבעלי .אבל כשלאדם אין מזל אז הכול הולך פרש.-- אני שבורה במצב רע היינו צרכים לסדר לוויה לאבי. ואחרי זה הייתי צריכה לשבת שיבה ולא היה כול כך טוב לי כמה פעמים באותו היום אני התעלפתי הרגשתי מאד רע. אבל אחרי שהתאוששתי הייתי צריכה ללכת לדירה שלו ולראות אם לא פרצו לו .הייתה לו דירה בת שני חדרים ומאד צפופה .והיא הייתה בקיר יחד אם חנות ירקות והיה שם ריח מאד   רע כי אבי לא ניקה את הדירה המון זמן והיה שם מלא עובש בקירות .כמובן שלא רציתי לשפץ אותה כי גם לי לא היה כסף ולכן אנחנו החלתנו למקור אותה לשכן ששם הייתה לו את החנות .כמובן שלא קיבלנו מספיק כסף אבל  לא הייתה לנו בררה כי דבר החשוב היה לטפל בבעלי. ועוד דבר כאשר אנחנו באנו להוציא דברים מהדירה חשכו עייני .כאשר פתחתי את הארון מצאתי שם מחסן שלם של משקאות .אני לא רוצה להגזים אבל היו שם 100 בקבוקים של קוניאק תוצרת חוץ והמון סיגריות של כנת ,וויסקי כסף זר .וגם המון זהב. אני ובעלי היינו כול  כך מרוגזים שאבי ידעה שלי אין כסף לשלם בשביל טיפולים כדי להציל את בעלי והוא אף פעם לא עזר לי זה כול כך הרגיז ומאד כאב לי כי בעצם את כול הכסף הוא לכך ממני כי הוא אף פעם לא עבד והוא היה תמיד יושב חנות שלי של המספרה ליד הקופה כדי לקחת כסף מהלקוחה אחרי שאני טיפלתי בה .ולכן אני חשבתי שאני בת היחידה שלו והוא לא  יגזול ממני כסף אבל מסתבר שאני יותר מידי הייתי נאיבית .ואם לא להאמין לאבא אז למי כבר יכולתי להאמין אז היינה מה אבא יכול לעשות לבת היחידה שרק זה משלו נשאר כי את קולם רצחו ואימי מסכנה חלתה ונפטרה וגם אני נשארתי בודדה כי אני מאד אהבתי את אימי אבל מה לעשות שאבי היה אדם קשה אגואיסט הוא אף פעם לא קנה מתנה לנכדים ולכן הם לא אהבו אותו .....המשך יבא