תמונה במחנה רכוז אך רוצחים את האנשים

תמונה במחנה רכוז אך רוצחים את האנשים

יום שבת, 13 בדצמבר 2014

שבת שלום חברים כאן אני רוצה לציין  כמה פרטים חשובים .אני כבר שלחתי את כול מה שאני כתבתי  במשך 9 שניים על החיים שלי במחנה אני מחכה שהספר שכה חלמתי עליו יצא מקווה שהוא יצא בצורה מעניינת כדי שהאנשים שיקנו אותו יכלו להבין למה  היה כול כך חשוב לי כי בו אני מספרת את כול   החיים שאני עברתי מהילדות עד גיל מבוגר ולכן אני מחכה לן כמו לתינוק שצריך לצאת לעולם נקשה כפי שלי לי כיום אני מחכה בפחד והתרגשות ומקווה שהאנשים הועלו לקנות אותו כי בזה אני מקווה לחיות יותר בכבוד .וחוץ מזה לתת כבוד למשפחה שנרצחה בצורה ברוטלית אני גם מכניסה לכם 2 סרטונים אל הספר שאני בניתי וחלמתי בדמעות 
כאן אני מתחילה לכתוב את כול הפרקים שבו אני לא השלמתי בגלל שלא זכרתי המון דברים .ולכן אני בכול פרק צריכה להוסיף כמה דברים שהם היו חסרים כי מרוב צרות ואבדון דברים בחיים המוח לא הכול זכר וגם כנראה אני לא רציתי לשחרר את כול שדים שלי. היה לי מאד קשה וכואב ולכן המון דברים הכנסתי לתוך הבטן פנימה ולכן אני מאד סבלתי מזה. ואז עם כול הטיפולים אצל הפסיכיאטר, וגם כן פסיכולוגית  .התחיל הכול לצאת כמו בלון מנופח ואני התחלתי להשתחרר.
נזכרתי על אך ציירת את התמונה שכיום היא נמצאת ביד ושם. התמונה שאותה ציירתי בגיל שבע .זה היה לפני שאני עברתי את העינויים .הסיפור של הציור היה כך אני יצאתי מהחדר ששם הינו גרים בצפיפות כי היה לי מאד רע והלכתי לי ובדרך הגעתי לפני ביתי השימוש של הסגל הגרמני ,ושל העובדים האוקראינים הסתובבתי לראות עם אף אחד לא בסביבה ונכנסתי ושם מצאתי נייר מקופל בצבע לבן ויצאתי באופן מהיר מהבית השימוש .כי מאד פחדתי .אבל בדרך ראיתי פחמים ולקחתי  וישבתי בצעד כדי שלא ימצאו אותי הייתי מאד קטנה ורזה ולכן היה לי קל להתחבא .ולקחתי את חתכת  הנייר המקומט וישרתי אותו כדי שאוכל לצייר את מה שהייתי רואה כול יום שעושים לאנשים וכך הכנסתי לתוך הפה את התכת הפחם ועם הרוק הרטבתי וציירתי כמו קשקושים מה שאני חשבתי באותו התקופה שהגרמנים  עושים ליהודים .יצא לא בדיוק כמו שמצייר צייר מקצועי אבל מה שאני הרגשתי ומה שאני ריאתי כמו ילדה קטנה את זה אני עליתי על חתכת הנייר המלוכלך והמקומט כדי שאני יכול לשמור על זה .אבל לא ידעתי שכמה זה יכול להזיק למשפחה שלי כי עם היו מוצאים את  החתחת הנייר הזה .היה בטוח סוף לקולנו .אבל כשאני חזרתי בריצה לתוך החדר שהיו שם המשפחה שלי .אמי שאלה אותי מה יש לי בתוך המעיל ולמה הפה שלי מסביב  מלוכלך .פחדתי לספר אבל אמי לקחה לי את הדבר מהכיס והביטה בזה עם פחד .ושאלה אותי מהיכן אני לקחתי את הנייר ו את הפחם כמובן שלא הייתה לי בררה וסיפרתי לה .אמי מהרה ולקחה את הציור ובמהירות קיפלה אותו.ולקחה והסטירה אותו .אני יותר אחרי זה לא זכרתי מהציור. כי כמה שבועות אחרי זה היה  מאד מסוכן במחנה .היו המון יריות והמון אנשים חיסלו. הרעב היה קשה ואנחנו כילדים שהינו במחנה לא מצאנו אוכל רק פעם אחד הלכנו כמה ילדים    לקראת ערב והתגנבנו לקנטינה של צבת הגרמני וחיפשנו שלא נתפסו אותנו כי היינו מאד רעבים והבטן שלנו מאד קרקרה .וכך כאשר כבר כמאת מצאנו בפחי הזבל חתיכות תפוחי אדמה רכובים הגרמנים זרקו לנו לא היה משנה איך זה ואיזה צורה יש לזה היקר להכניס לתוך הבטן  ולא להיות רעבים . וכאשר כבר אכלנו מספיק זבל אז פתום יצאו מהקנטינה כמה אוקראינים ששם שיתפו יחד עם הגרמנים ולקחו אותנו לחדר והתחילו  לצעוק והחליטו לתת לנו עונש .והעונש היה מאד לא טוב .כי הם לקחו והעמידו אותנו לילה שלם על אדמה קרה בלי נעליים וזה היה החורף מאד קר. עמדנו שם ורעדנו וביקשנו והתחננו וגם הורים של הילדים היו וביקשו שלא יעשו את העונש הזה ,כי סך הכול אתם יהודים גרועים מעכברים ותסתמו את הפה כול ההתחננות לא עזרה כי היינו ילדים חלשים וקטנים אבל הם בשלהם לא שחררו אותנו עד הבוקר ועם עוד תבקשו  תקבלו יותר עונש.  מאד פחדנו והיינו מיובשים וקפואים ורוב ילדים שהיו חלשים התעלפו גם מעב וגם וקור .אבל במקום לקחת אותם ולתת להם עזרה הם עשו דבר כול כך נורא שאפילו קשה לי גם כיום את זה לכתוב. חפרו בור והמנהל של המחנה נתן פקודה  לאסוף את כול הילדים שהם חוסרי הקרה ולזרוק אותם לבור שהיה שם האמות צעקו וביקשו ומי שמיהם התקרבה למקום הם היו יורים בהם ללא רחמים .וכך הם שפחו לתוך הבור משהוא שידליק  אותם ושרפו את כול הילדים שזרקו אותם לבור .אני לא אשכח את התמונה שהייתה כמו מסרט איימה אני נשארתי כפועה ופחדתי ולא יכולנו כמה ילדים לזוז הרגשנו שהכוח עומד לאזוב אותנו אבל היינו צרכים לסבול עד שיתנו לנו לזוז מהמקום .אני לא אשכח איך אמות צעקו לשמים ובאמת השמים התחילו גם לבכות התחיל לרדת לא רק גשם כי חתיכות שלג כמו אבנים התמונה הייתה כול כך איומה שאני כבר לא ידעתי מרוב כאב שהיו לי בכול הרגלים מהקור הרגליים והאצבעות היו כחולים ונפוחים .רק בזכות הסבתא שהיא הייתה מרפאה בצמחים וגם דברים אחרים שאני לא כול כך זוכרת .כאשר היא ראתה את הרגליים שלי היא טיפלה בי עם איזה חומר שהרגשתי שזה חם אבל אני לא זוכרת במה.אתו הדבר סבתא עזרה גם לכמה ילדים שהם היו יחד אתי.אני מאז של המקרא הזה לא הייתי מסוגלת לישון בלילה. כי תמיד היולי חלומות של הילדים ששם עלו באש.זה מה שאני לא יכולתי לכתוב בפרקים הראשנים כי הם היו בשבילי מאד קשים .תאמנו שאני חוזרת כול פעם בחזרה כי כול פעם אחרי שאני הולכת לפסיכולוגית כאלו התמונות  של הפחד ושל חרדה חוזרות עלי. וכך גם היה בסוף לקראת של השחרור של המחנה כאשר המפקדים של המחנה יחד עם האוקראינים ידעו שצבא הרוסי וכנראה אולי גם צבא אחר והתחילו לעשות דברים רעים ליהודים כדי להיפתר מאתנו .וכך הם הוצאו את כולנו   מתוך הצרפים  וניגשו לכול אחד כדי לחסל זה היה בסוף שנת 1944 כמאת 1945 וכך הם חיסלו המון ילדים ומבוגרים וביניהם את אחותי בת 4השנים בצורה סדיסטית כי את התמונה איך הם רצחו אתה זה עד היום הזה חרוטה בתוך ראשי. וכך את כול המשפחה .את כול הפרטים נמצאים בהתחלת הספר שאני כתבתי את הדברים שכאן זה שאני נזכרתי  במשך הזמן עם הטיפול שלי. יש תמונות שאני לא בטוחה עם כתבתי ובגלל זה אני חוזרת עוד פעם .אבל את ההמשך אחרי ששחררו את המחנה זה רק אחרי שאני החלמתי בצורה שאפשר היה לספר בדיוק איך זה היה .כי אני כאשר שהצבא הרוסי פתח את שערי המחנה ולקחו את כול האנשים פצועים חולים וחצי בני אדם כפי שאותי לקחו שאני אפילו לא ידעתי מה עבר עלי לא דיברתי ולא הגבתי כי הייתי יותר מתה מאשר חייה וגם הייתי בשוק כללים   וקולי חבלה בכול גופי והפנים שלי היו עם מלאי פצעים והייתי כמו מקל כביסה רזה וגם לא מתפקרדת

יום שישי, 5 בדצמבר 2014

סיפור החיים שלי- סרטון

https://www.youtube.com/watch?v=OwmPtd2W9T0

כאן אני שולחת לכם סרטון שאותי ראינו עבור הספר שבו אני כבר מחכה ליבלד בקרוב. אני מקווה שאנשים יתמכו ויקנו את הספר שלי שבו אני עבדתי 9 שנים רצופות עם המון כאב ודמעות ולכן בספר שלי אני מגלה את כול מה שאני עברתי כילדה קטנה עד היום שאני אישה כבר מבוגרת אז אני מקווה שאתם תכבדו את הספר
ואתם תעזרו לי להשתקם בעזרה שלכם תודה זני

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=9924

יום שישי, 16 במאי 2014


בשנת 1935 נולדתי לבית טוב ועמיד כלכלית, ברומניה, צרנוביץ' (כיום, אקראינה).
בביתי הייתה עוזרות בית וגוברננטית (אישה שאחראית על החינוך והסדר בבית). ב1941 התחילה המלחמה, באותה שנה נולדה אחותי הקטנה.
אחותי הייתה תינוקת קטנה ויפיפייה. אחותי הייתה דומה למשפחתי ובשונה ממני אשר נולדתי עם שיער בלונדיני (מראה נוצרי).
בשנת 41 הייתי בת 6, באותה התקופה התחילה המלחמה והעבירו אותנו לגטו סגור במוגלוב-פודולסק. כילדה שובבה נבהלתי נורא כשראיתי שמכריחים אותנו ללבוש תלאי צהוב.
 כמובן שלא הייתה לי ברירה וההורים שלי לא הרשו לי להוריד אותו מפחד שיענישו אותנו.
אחרי כמה חושדים העמיסו אותנו לתוך משאיות והעבירו אותנו למחנה, ששמו מוגילוב-פודולסק. אחרי שהעבירו אותנו, הכניסו אותנו ברכבות בצורה גסה, כמו בהמות. בכיתי מרוב פחד וגם לא היה אוויר. רצינו לשתות ולא נתנו לנו.
כאשר הגענו למחנה, שהורידו אותנו מהרכבות ראינו חושך בעיניים, מהתמונה שנחשפה לפנינו. אנשים רזים, בוכים, צועקים. ילדים קטנים ורזים, קפואים. נכנס בנו פחד אימים. אני באתי עם אמא, אחותי, סבתא שלי, דודה ובנותיה. הכניסו אותנו לצריף מסריח ופחדנו נורא.
התחלנו להסתדר, האנשים שפקדו עלינו היו מאוד אכזריים, ובקושי נתנו לנו לאכול ולשתות. התינוקת הקטנה שלנו קפאה מקור והיינו צריכים להאכיל אותה ולא היה עם מה. למזלנו סבתא שלי הייתה אישה חכמה והכניסה בתוך השקית שלקחה איתה כל מיני דברים לתינוקת וכל מיני תרופות שעזרו.
סבתא שלי הייתה מרפאה בצמחים- המאופטית, היא הייתה המרפה היחידה בעיר שלנו בצ'רנוביץ. בינתיים, אמא שלי הייתה צריכה לעבוד במחנה, גם דודה שלי ובנותיה, ואילו אני שהייתי בת 6 נשלחתי למיין שיניים אמיתיות מאנשים שנהרגו - להוציא את הזהב ולזרוק את השאר. ילדים קטנים היינו צריכים לעשות כי הגרמנים רצו את הזהב. כמובן, שלא רציתי לעשות את זה כי זה היה מגעיל ומסריח שם, על זה קיבלתי עונש - שברו לי את האצבע. זה היה העונש הראשון שלי. אחרי כמה זמן, יום אחד ישבתי בחוץ והסתכלתי על האדמה ופתאום ניגש אליי איש צבא, לבוש שחור, ועל ידו היה סמל שחור ואדום. באותו הזמן לא ידעתי מה זה צלב קרס. הוא התחיל לשאול אותי מה אני עושה במחנה. כילדה מחונכת, לא ידעתי שהיה כדאי לשקר, ואמרתי לו את האמת.
הוא חשב שאני מאחת הילדות של העובדים האוקריינים של המחנה, בגלל המראה שלי. הוא התחיל לשאול מה שמי ומאיפה אני. אמרתי ששמי ז'ני קליינמן. אמר: "לא מכיר אוקריינים שעובדים כאן, בשם קליינמן". הסברתי שאנחנו נמצאים כאן, כל המשפחה.
הוא התחיל לכעוס עליי - למה את משקרת? הסברתי שאני לא משקרת ואת יכולה להראות לו שכל המשפחה כאן. הוא כעס עליי נורא - בידו היה מקל עבה והוא נתן לי מכה באף. הוא הוריד לי כמה מהשיניים הקדמיות, שבר לי את אף והתחלתי לבכות כי ירד לי דם ונבהלתי וכאב לי. רציתי לברוח אבל הוא תפס אותי וזרק אותי על האדמה. היו לו שני כלבים גדולים יותר מחמורים, כלב אחד התנפל עליי והתחיל לנשוך ולהוריד לי את עור מהידיים והרגליים. נלחמתי עם הכלב אבל הכלב היה גדול מאוד והיה לי מאוד קשה. צעקתי והתחננתי ושאלתי למה הוא מתנכר בי כל כך, אז הוא צעק עליי: "את יהודיה מסריחה ואני אגמור אותך עכשיו".
אחרי שהכלבים הוציאו ממני את המיץ ואת הכוחות, הוא התחיל לשרוף לי את הפנים עם הסיגריה שלו. הוא היה סאדיסט, ככל שצרחתי הוא התנקם בי יותר. כבר כוחותיי עזבו אותי והגשתי שאני מאבדת את ההכרה. ניגש אליי ושאל אותי אם אני רוצה לשתות. לאחר שאמר את זה, הוא פשוט הוציא את איבר מינו והשתין עליי.
אחרי זה איבדתי את ההכרה. כדי לוודא שמתתי ולא רק איבדתי את ההכרה, הוא ירה לי ברגל. נשארתי שכובה לגורלי המר. כנראה שאלוהים עוד אהב אותי, כי עברו שמה נזירות, שלקחו אותי למנזר וטיפלו בי כמה שיכלו. בזמן הזה, אמא שלי וסבתא שלי חיפשו אותי ולא ידעו איפה למצוא אותי, לא ידעו איפה אני. נשארתי אצל הנזירות כל הזמן שהן טיפלו בי. אחרי שחזרתי לעצמי ופתחתי את העיניים, חשבתי שאני בשמיים - מכיוון שהן היו לבושות שחור-לבן. כשהתעוררתי שאו אותי איך קרה לי דבר כזה.
הסברתי שאני יהודייה ושייכת למחנה, שגרמני פגע בי והם מהר מאוד נבהלו. מיד החזירו אותי למחנה להורים שלי. אמא שלי קיבלה שוק ולא הבינו באיזה מצב הייתי, כולי נפוחה ושבורה ומלאת דם. יצאתי ילדה יפה וחזרתי כמפלצת. כשסבתא ראתה אותי התחילה לטפל בי איך שיכלה - לא הרשו לנו להוציא את הכדור מהרגל. כך הייתי צריכה להישאר עם הכדור, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלסבול מהכאבים. סתבא עזרה לי וטיפלה במה שיכלה כדי שלא יהיה לי זיהום איפה שהכדור - הייתי ילדה קטנה ורזה.
עברו עוד כ-3 חודשים. הגרמני מנוול נתן פקודה להוציא את כל הילדים בגילאים 6-10, וזה היה בחורף. להעמיד אותנו בחצר, ללא בגדים וללא נעליים. אני בקושי עמדתי על הרגליים. ראיתי שיש ילדים יותר קטנים וחלשים ממני, היו כאלה שנפלו מעולפים מסביבי כמו זבובים, בגלל שסבתא טיפלה בי אני החזקתי מעמד יותר טוב. לילדים שנפלו על הריצפה, הגרמני נתן פקודה לאסוף אותם ולחפור בור, ולזרוק אותם לבור עדיין בחיים. אמר לשפוך נפט לבור ולשרוף אותם חיים. ראיתי את זה במו עיניי. אני לא אשכח את הצעקות של הילדים בבור, שיתעוררו מהנפט והבינו ששורפים אותם חיים. את זה לא יכולתי לסבול, נכנס בי פחד והפכתי להיות ילדה מופרעת. אבל לא פה נגמרו העינויים שלי.
לקראת 1944, אותו הגרמני ציווה על כל האנשים לצאת החוצה. אותה הבהמה הסאדיסטית ניגש לאמי והתחיל לצעוק עליה שאותי גנבו מהנוצרים. הוא אמר שבטוח יש אמא נוצרייה שבוכה בגלל שהיא גנבה לה את הילדה. אמא שלי ענתה שהיא יכולה להראות ניירות - שאני נולדתי בבית חולים איפה שנולדתי. הוא אמר: "את שקרנית כמו כל היהודים". הוא ציווה על האיש שעמד לידו להוציא בכוח את אחותי בקטנה מיד סבתא שלי. אחותי הייתה רק בת ארבע. כמובן שהיא התנגדה אבל הוא בכוח סחב אותה, היא בכתה וכשהוא לקח אותי הוא תפס אותה הפוכה והחזיק אותה מהרגל. צעק לאמי שאם היא לא תגיד מאיפה אני, הוא יהרוג את אחותי. אימא שלי לא ידעה מה להגיד, בכתה והתחננה. "אני נשבעת שזו הבת שלי, אני לא משקרת" - אבל הוא לא רצה לשמוע וזרק את אחותי בת ארבע על אבן ולקח גרזן וחתך לה את ראש. שמענו את הצעקה האחרונה ומשם אני לא זוכרת יותר כי נכנסתי לשוק. אני רק זוכרת שאחרי הרבה שנים אימא שלי סיפרה שסבתא שלי ניסתה להתקרב, אז הוא ירה בה בראש והרג אותה. באותה עת הוא גם חיסל גם את דודתי ובנותיה. אמי התעלפה מהעינויים שראתה מה שעשו לכול המשפחה ואת כול זה הייתי צריכה להביט בעונייה עם כאב עמוק .ובגלל שהייתה מאד חלשה היא לא יכלה לעמוד בזה והיא האבדה את העקרה וזה מה שהציל אותה מאמות      . כך אימא ואני נשארו לבד.אחרי זה אני כבר לא זכרתי כבר כי גם אני הייתי במצב רע. הפסקתי לדבר ולא ידעתי מה הולך מסביב .כי אחרי זה שאני כבר יכולתי להבין אימי אז
הצבא הרוסי כבר התקרב למחנה והגרמנים ניסו לחסל את כל המחנה אבל לא הצליחו. נשארו הרבה ילדים ורזים ומורעבים ומבולבלים וחולים. הרוסים נכנסו למחנה ושחררו את המחנה - לקחו את כל הילדים ואנשים חולים והעבירו אותם לבתי חולים - גם אותי ואת אמי. כנראה שהיה לי קצת מזל, כי רופא אחד גדול בבית חולים ראה אותי - רזה ויבשה - אבל גילה שאני ילדה יפה ורצה להחזיר אותי, לעשות ממני ייצור אנושי שוב. עשה לי טיפול פסיכולוגי, ניתוחים, הוציאו לי את הכדור מהרגל והאכילו אותי דרך צינורות, כי הייתי נורא רזה. טיפלו בי יפה מאוד ורק אחרי שהייתי בבית חולים קרוב לחצי שנה, מוקפת מאהבה. בגיל 11 וחצי התעוררתי מהבועה שאליה נכנסתי בזמן הטרגדיה. ניסו להסתיר ממני את המצב וקיוו שאני לא אשאל שאלות כדי שאני לא אגלה שסבתא איננה וכל מה שקרה למשפחתי.
באותו הזמן אבא שלי הגיע מהמלחמה ואני לא רציתי לדבר עם אבי כי חשבתי שכל מה שקרה היה בגללו, בגלל שהוא נטש אותנו. לא רציתי לדבר איתו ולא להסתכל עליו אפילו. אבל אמי, סיפרה לי שהוא הלך להילחם נגד הנאצים ולאט לאט השלמתי איתו. ב1946 אבי השתחרר מהצבא הרוסי וחזרנו לעירנו צ'רנוביץ. אבא שלי התחיל לעבוד שוב. הבית שהיה לנו היה שרוף וגם החנויות לא היו. אבי הלך לעירייה לקבל פתק שפעם היה לנו בית שם, בתקווה שנקבל פיצויים בעתיד. אני בינתיים קיבלתי המון טיפולים כדי להשתפר במצב שלי אבל כבר לא הייתי אותה ילדה מלפני המלחמה. הייתי ילדה שמפחדת מכל צפצוף ומכל רעש של כלבים הייתי נכנסת מתחת למיטה מרוב פחד.
קשה היה לי להשתחרר ממנו, הפחדים האלו ליוון אותי כל השנים וקבילתי המון טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים כדי להתגבר, ואפילו בגיל 15 כשכבר הגעתי לארץ עדיין חייתי עם צל של פחד וכל צל חשבתי שזה אותו הדבר.
כאן בארץ עם המשפחה של אבי לקחו אותי לטיפולים אצל מומחים גדולים כדי להוציא ממני ילדה נורמאלית כמו שאר הילדים. נכון, בגיל 16 התחלתי להתאושש וחיפשתי ללמוד עברית וללמוד מקצוע, למדתי להיות ספרית והתחלתי לעבוד במספרות בתל אביב. בגיל 18 ניסיתי ללכת לצבא אבל בגלל הסעיף הבריאותי לא קיבלו אותי, הייתי גבוהה ועדיין מאוד רזה וסירבו לי, הייתי מאוד מאוכזבת כי רוב החברות שלי כן הלכו. כל החברות שלי מהשכונה הלכו לצבא ואני הייתי מאוד מאוכזבת, הרגשתי ששוב דוחים אותי ואני שוב לא שווה. הייתי מתוסכלת מזה.
התחלתי לעבוד במספרה והכרתי חברות אחרות, כמובן שלמין זכר לא כל כך התחברתי כי נשארתי עם זיכרונות רעים מהמחנה. היה לי גועל מבחורים עד גיל מאוד מאוחר. רק בגיל מאוחר יותר, בגיל 22 הכרתי בחור שהיה בן 31, גדול ממני ב9 שנים, והוא אראה לי כמה שאהב אותי וכמה שרצה לדאוג לי, ושלא כל הגברים אותו הדבר. לאט לאט התחלתי להאמין לו ותוך חצי שנה נישאתי לו. אחרי 9 חודשים נולד בני ואחרי עוד 9 חודשים נולדה בתי. גידלתי את הילדים איך שיכולתי וגם עברתי במספרה, הייתי ידועה בתל אביב, חינכתי את הילדים בכבוד עם כל ההתקפי עצבים שהיו לי כתופעת לוואי, לא רציתי שהילדים ידעו ולא הייתי יוצאת איתך לים והייתי אומרת להם שאני מרגישה לא טוב.
בשנת 1990 בעלי קיבל התקף לב ואני עם העצבים שלי קיבלתי פחד, העבירו אותי לבית חולים כדי לקבל טיפול ואמרו לי שהוא צריך לעבור ניתוח דחוף, הייתי צריכה למכור את הדירה שקנינו ואת הכסף השקענו כדי שינתחו אותו מהר. כמובן שהרופא לקח את הכסף אבל לא נתן לנו קבלה, כשבעלי כבר שכב על המיטת ניתוחים בביה"ח איכילוב אז הפרופסור המפורסם ששמו היה יקירביץ' קביל צלצול מאותו היום מלקוח אחר שיכל לשלם כפול ועזב את בעלי לאסיסטנטים שלו והם כנראה לא ידעו בדיוק מה הוא צריך. אחרי שעתיים בעלי נפטר, זה היה בדיוק בצאת יום הכיפורים. אני קיבלתי התמוטתות עצבים והיו צריכים לאשפז אותי, המצב שלי היה לא נעים וכמה פעמים עמדתי להתאבד.
מכמה טיפולים שקיבלתי בבית חולים עצמו, יצאתי אבל קרחת מפה ומשם, לא בית ולא בעל. לא הייתה לי קבלה כדי לעשות משפט וכמובן לאנשים אחרים שהוא עשה להם אותו דבר עשו לו משפט ועד היום הרופא הזה יושב בבית הסוהר. זה מה שאלוהים בינתיים שילם לו, אני מחכה לעונש יותר חריף, כי לקחת כסף מאנשים עניים לא מגיע לו חיים טובים ועד היום אני ממורמרת מהמקרה הזה.
אני היום אישה מבוגרת ותמיד לי זעזועים בחיים שלי, אני עדיין בטיפולים כדי להיות רגועה, כי אני לא כל כך צעירה ואני גרה בבית של הבת שלי, כי דירה שלי כבר אין לי. ככה זה כשנשארים בלי בעל, ואני פעם פה ופעם שם. לא מה שחלמתי שיהיה לי בחיים, מכיוון שעבדתי המון וחשבתי שיהיה לי משהו שיהיה שלי לבד. לא תמיד מה שאנחנו חושבים זה מה שאנחנו חושבים שזה בא.  אני צריכה להודות לבת שלי שמתייחסת אליי יפה אומנם אני משלמת לה שכירות אבל אין לי ברירה אחרת כי גם היא לא עשירה. אני כיום מטופלת בידי ביטוח לאומי ואני סיעודית כי הייתה לי תאונה ומקבלת טיפולים וגם מקבלת עזרה בבית. בינתיים אלו החיים שלי, כסף הרבה אין אבל אני חיה עם מה שיש ומסתפקת במועט.כי אין בררה אני לא האמנתי שבמדינה שלי מזקנים, אנשים שהם יוצאי שואה .תמיד חשבתי שאדם מבוגר שהוא סבל את הסבל הנורא במחנה הריכוז כאן בישראל כאשר הוא אדם מבוגר הוא אקבל קצת פינוקים אהבה טיפולים לכול המחלות שהוא עבר אבל במה שנתקלתי התאכזבתי רק עושים לאנשים כמוני עינויים כאלו שהכסף מהגרמנים יוצא מהכיסים שלהם .


יום שבת, 3 במאי 2014

ילדים במחנה { שנשכחו מהעולם } מאת רוזנשטיין ז'ני.

ילדים במחנה  { שנשכחו מהעולם }
מאת: רוזנשטיין ז'ני

ילדים  קטנים, תינוקות חלשים  
רגליהן נפוחות וכחולות
הם עומדים ללא בגדים
והם כולם קפואים.
הם כל כך עייפים ורעבים


מרוב שהם לא אוכלים  
הם  חלשים ורזים.
הם עומדים ימים שלמים
בשלג קר החותך בסכינים.
הם ילדים קטנים ותמימים
והם מבקשים רחמים.
שייתנו להם קצת אוכל לפה
כי הם מתמוטטים.
עומדים ימים שלמים ללא שתייה
הם מעולפים ונופלים על האדמה הקרה.
לסדיסטים זה לא הזיז
הילדים הם יהודים.
שאלתי פעם את אמי למה אלינו מתאכזרים
התשובה הייתה פשוטה:
כי אנחנו יהודים והגרמנים אותנו מחסלים.
אני לא הבנתי את המשמעות של המילה
רק הרגשתי המון שנאה
ולא הבנתי מה יש להם נגד הילדים
שהם כה קטנים וחלשים.
רק חשבתי כמה חבל שאנחנו סובלים
ולא ידעתי במה אנחנו אשמים.
המון ילדים נפלו כמו זבובים
ולגרמנים זה לא הזיז אפילו טיפה
כי הם רצו להיפטר מהילדים.
היו ביניהם ילדים שעדיין נשמו
אבל הם היו מאד חלשים וחשבנו שהם לא בין החיים.
הגרמנים לקחו וזרקו אותם כמו ערימת עצים
לתוך הבור שהם חפרו
שפכו עליהם נפט
וכך הם שרפו אותם כשהם עדיין בחיים.

היו ילדים שעדיין נשמו
אבל לגרמנים לא היה אכפת מהילדים של היהודים.
הייתה זאת תמונה מחרידה ונוראה
את התמונה הזאת לא אשכח  לעולם
כי בשבילי היא הייתה כמו רעם
את התמונה הזאת אני הרגשתי כל חיי
ולכן אף פעם לא אסלח לגרמנים
עבורי גרמני הוא שטן.
אדם בלי לב רק עם אבנים בתוכו.
אבל לא רק על זה אני לא סולחת
גם היו אחרים שיוכלו להציל ילדים
ולא הזיזו אצבע כי הם היו גויים.
אשמים גם האפיפיור מהוותיקן
שהיו יכולים להציל המון ילדים אם היו רוצים
כמובן שזה בגלל שאנחנו יהודים
להם זה לא כאב את הכאב שלנו
כי הילדים שלהם היו מוגנים
אני חושבת על האימהות האומללות שראו איך מחסלים את ילדיהם
אפילו השמיים בכו שאימהות צעקו.
אם העולם היה מתחשב אולי היום היו עדיין בחיים.
אבל למי היה אז אכפת מהילד היהודי?
אני שואלת היכן היו כל האנשים בעולם הגדול,
את זה אני שואלת כל החיים היכן היו כל האנשים,
שהיה אכפת להם מהילדים הקטנים.
כמובן שעל השאלה אין תשובה
כי הרוב היו רק אנטישמים בכל המדינה.
העולם ידע מה שעושים לילדים היהודים
הם לא רצו להתערב
כי לא היה להם לב
העולם היה אכזר וחסר מצפון

גם אמריקה יכולה הייתה לעזור
בממשלה שלה ישב  אדם שלא  אהב יהודים.
קשה לי כיום לומר את שמו
אני יכולה רק לומר ימך -שמו
ברוך השם שהוא קיבל את עונשו
כי לפעמים אלוהים עושה גם צדק.
כיום שאני חושבת מה עבר עלי שם במחנה
כשאני נזכרת אני בוכה ולב שלי נקרע
מכל המשפחה לא נשאר לי אף אחד
מה שהם עשו איתי זה נורא
הם רצחו את אחותי שהייתה רק תינוקת קטנה
בצורה אכזרית שאי אפשר לשכוח ולסלוח.
אני לא יודעת אך אדם יכול לקחת תינוקת כה קטנה
ולרצוח אותה יותר גרוע מבהמה.
שהוא עצמו היה שטן
שאלוהים היה צריך לקחת מזמן.

הקשב
קרא באופן פונטי


עד היום הזה אני לא מבינה  איך השטן הזה
עשה מעשה כל כך אכזרי. 
לקח אותה מסבתא שלי וזרק אותה על אבן קשה
והיא צרחה את צעקתה האחרונה.
הוא לקח גרזן וחתך אותה ללא רחמים
אני הייתי כבר נורא חלשה ומה שראיתי זה היה נורא.
הפסקתי לדבר
ולא ידעתי מה שקורה מסביבי.
מה שעלי עבר עד ששחררו את המחנה,
הייתי במצב מאוד קשה.
את סבתי ודודתי הם חיסלו ורק אימי נשארה
ללא משפחה והיא מאד חולה.
רק במזל אמי שרדה
במשך התקופה היא סבלה
אבל בשנת 1945 הגיעה הגאולה
הצבא האדום  שיחרר את המקום
לקחו את כל מי שנשאר.
היו שם רק חולים שבורים ומעט ילדים
שהיו כמו שלדים.
קיבלתי המון טיפולים
ועברתי המון משברים
וכבר לא הייתי אותה
הילדה השמחה כי תמיד הייתי מאד עצובה.
רוב הזמן בכיתי כי כאב לי שאין לי אף אחד
נשארתי בטראומה כל החיים ואני לבד.
היה לי קשה להתמודד עם החיים
עברתי המון טיפולים וכך הקמתי
את משפחתי, שהם התפארת בחיי
אני מאד גאה בילדי ומבקשת
שאלוהים ישמור על המדינה
שלא יזכו שונאים לעשות לנו רע.

 
  • ציור שצירתי מרוב כאב בגיל 7. כאב לי לראות איך הנאצים שורפים אותם עד היום אני לא שחכתי את התמונה הכואבת הזאת.