סיפור מגיל 72 על החיים שלי בארץ

סיפור החיים של זני { המשך לספר הביוגרפיה} כאן אני מספרת על גיל המבוגר.

נכתב כשהייתי בגיל 72.

כיום אני בת 72 לא כול כך בריאה , בגלל מצב שעברתי חיים קשים חיים ומסובכים .הגיל הזה הוא קשה כי אתו מתאספים כול מיני מחלות צרות וגם אי אפשר לעשות את הדברים שקודם הייתי עושה.לפני זה היו לי יותר אנרגיות וגם כוחות . כיום אני מרגישה עזובה ולכן מאד קשה לי לחיות לבד זה  מפחיד וגם מדכא כי אני חייה זיכרונות של עבר שהם מאד כואבות והם גורמים לי דיכאון .עם לספר את האמת שאני מגיל קטן עד היום לא היה לי  אהבה ולא חיבה רק כול הזמן ניצלו אותי .ואני תמיד הייתי תמימה כי הייתי ילדה טובה וגם אישה טובה .לא רציתי להזיק דכאי שהמשפחה  תהייה מאוחדת ולכן הייתי קורבן לנסיבות .האמת שהייתי קורבן רק בשביל שרציתי לשמור על אמי. כי לאמי הגיעו  רק חיים טובים        ,כי לחיות לבד קשה להתמודד עם  הבדידות כי אני אלמנה וכול דבר זה מאד מסובך .כאשר אני התאלמנתי הייתי רק אישה בת 53 די צעירה אבל לא רציתי להתקשר לגבר אחר כי לא רציתי שהילדים שלי יגדלו עם אב חורג .ולכן אני ויתרתי למענם שלא יהיו לי ויכוחים כי אני אישה שאוהבת שקט. וכך נשארתי לבדי .נכון שהייתי בגיל 53  נשארתי במקצוע שלי ,כי הייתי ספרית היו לי המון קונות ולכן המשכתי עד שיום  אחד קיבלתי מועקה  והייתי זקוקה לטיפול ולכן סגרתי את המספרה לזמן בלתי מוגבל .אחרי זמן קצר שהרגשתי יותר טוב התחלתי לעבוד בדירה שלי ורק קיבלתי קונות שהיו  המון שנים  אתי ביחד .חדשים לא רציתי לקבל כי לא היה לי מספיק מקום בדירה .אני גרתי בקומה שלישית והיה די קשה להם לעלות  אלי הביתה .כי בניהם היו גם נשים מבוגרות והיה להם קשה לעלות 46 מדרגות .בבית המשכתי לעבוד רק שלוש פעמים בשבוע .אם מה  שהרווחתי הייתי משלמת את כול ההוצאות שהיו לי לשלם .כמובן שגם  מידי פעם עזרתי לילדים שלי כי הם למדו ואני הייתי נותנת להם כמה שיכלתי.היו לי גם הוצאות של הדירה כי גרתי בדמי –מפתח והייתי משלמת שלושה חודשים מראש.אתם מבינים שחיים של אלמנה לא כול כך קלים. לומר את האמת שגם בריאה לא הייתי .גם באותו הזמן היו לי סיוטים וחלומות קשים ולא היה מי שיעזור לי כאשר הייתי מתעוררת והייתי כולי מזיעה ורטובה ובקושי נושמת כי היו לי כול הזמן חלומות שהנאצי עדיין רודף  אחרי ומנסה לרצוח  אותי כמו את כול המשפחה שלי .החלומות שלי לא היו מפסיקים וזה לפעמים השפיע על מערכת העצבים שלי .ולכן הייתי זקוקה לטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים ואת זה אני אף פעם לא הפסקתי .כי זה היה בשבילי כמו אויר לנשמה.ועם כול זה עדיין סבלתי מאד .לא היה יום שלא בכיתי.זה היה כאילו שהדמעות רצו להתנקם בי. לי פשוט היה קשה לפסיק לבכות. האמת כשבעלי היה בחיים  הוא היה התמיכה שלי .הוא תמיד היה מדבר ומלטף ומבין ללבי .אבל מיום שהוא הלך .חיי הפכו לגיהינום ,היו לי בהתחלה פחדים להישאר לבדי בדירה תמיד הייתי מסתגרת .או שהייתי פותחת את הרדיו .או את הטלוויזיה שיחשבו שאני לא לבד בבית.אני מאד פחדתי .וזה היה גורם לי לחרדות .ולכן לעתים קרובות הייתי מצלצלת לשחל כי מרוב  פחד הלחץ דם שלי היה משתולל והיה עולה לגובה ,ואני תמיד חשבתי שעוד רגע אני נגמרת והייתי נכנסת לחרדה ולכן תמיד צלצלתי שהם יבאו לבדוק אותי וכך שהם היו באים ומטפלים הייתי נרגעת. החיים שלי לא היו בנויים בשושנים .בגילי אחרי מה שאני עברתי בילדות שהסדיסט הנאצי הפך אותי מילדה יפה ושמחה למפלצת מפוחדת מבוהלת עצובה ואבודה. גדלתי בצלו של פחד תמידי. זה בקושי עזב אותי .אני התאמצתי  מאד קשה כדי  לעשות לי משפחה ולגדל את ילדי בכבוד.המשימה לא הייתה קלה. כי אישה שכול כך הרבה עברה בחיים .ורוצה לגדל  ילדים לתפארת לא הייתה זאת משימה קלה. אני התאמצתי לעשות את הבלתי אפשרי .ולכן אף פעם לא דיברתי עם הילדים שלי  על השואה .ראשית היה לי מאד קשה ושנית לא רציתי שהם יגדלו בצל של אישה שעברה את השואה בצורה  נוראית .

אני גרה בדירת בת שני חדרים  שאותם אני קניתי בדמי—מפתח ואני משלמת כול חודש שכר דירה.אני גרה בקומה האחרונה וכיום בגילי קשה לי לעלות את 46 המדרגות.

אם תשאלו אותי זה לא מפליא אותי כי לגור בקומה אחרונה בגילי ועם כאב שיש לי ברגל מאז שירו בי בגיל קטן  רק כיום שאני סובלת מבריחת סידן גם הרגל שלי נשחקה כי נשאר לי ברגל ימין  חור וכשאני עולה מדרגות אני מרגישה שזה כמו  סכין בלב .כול יום  אני בוכה מכאב .אתם לא יכולים לתאר כמה אני סובלת ...... אני אישה בודדה נשארתי לבד אין לי אף אחד מהמשפחה { נכון שיש לי שני ילדים אבל אני לא צריכה לומר לכם כמה ילדים לא אוהבים לשמוע  שהורים מבוגרים כול הזמן מתלוננים על כאב ושהם בודדים ולכן  אני אפילו לא אומרת כשרע לי או כשכואב לי כי אני פוחדת שהם יתרחקו ממני.--- האמת שזה לא ילדים כמו שאני הייתי להורים שלי במיוחד בשביל אמי.

ולכן אני פשוט מרגישה  שהחיים צחקו ממני .אני לא יודעת למה קיבלתי לעת זקנה כזה עונש .לי אף פעם לא היו חיים קלים .זה התחיל מגיל שש כשלקחו את כולנו למחנה ושם לי ולאחותי ולכול המשפחה הפכו  את החיים לגיהינום .כאן אני אקצר את הסיפור שהייתי קטנה כשלי מלאו שש היה זה בשנת 1941 לקחו והכניסו אותנו לתוך משאיות

ודחפו בכוח וגסות ואחרי זה העבירו אותנו לרכבות ושם דחפו אותנו בכוח לתוכן. כילדה קטנה אני מאד פחדתי וכול הזמן בכיתי. אבל מה יכולתי לעשות? שכחתי לציין שאני נולדתי בלונדינית והיו לי תלתלים שנפלו על כתפיים הייתי ילדה מאד יפה ומאד מפונקת. לאומת זאת אחותי  הייתה עם שיער כהה וכך גם כול המשפחה ולכן במחנה חשבו שאני ילדה של משפחה נוצרית ובגלל זה יום אחד שהייתי לבדי ויצאתי ולא לבשתי את הטלאי ולכן הסדיסט הגרמני חשב שאני נוצריה .אבל כשהוא התחיל לשאול מה שם המשפחה ואני כמובן הייתי נאיבית ואמרתי את האמת ואז הוא התחיל להתרגז  ואז פתאום...

הסיפור ישנו בסיפור החיים שלי ושם תוכלו לקרוא את ההמשך.

סיםור ההמשך

סיפור העגילים { הירושה } כתוב מזני רוזנשטיין 4.06.2011

הסיפור מתחיל ביום ההולדת שלי שמלאו לי שש היה זה  כמה שעות לפני התחילו הזעקות ואז נפל אלינו הגדול שהפך את היום הולדת היפה והשמח לסיוט וכך זה קרא  .  היה זה בשנת 1941. התחלת אביב כמעת 10 לפני פסח ובגלל שעדיין סבתא שלי יכלה להכין לי דברים לחגיגה שלי .כי סבתא שלי הייתה מאד דתית .וכול שנה לפני פסח הייתה עושה מהפחה בבית לא לדבר על לסייד או לקחה נוצות והייתה הולכת אתם לכול פינה לעשות טיהור כי לפני פסח הבית היה צריך להיות  כשר למהדרין .אומנם את הסיוד היא עשתה חודש לפני זה אבל טיהור היא עדיין לא הספיקה .כי היא הכינה לי דברים ליום ההולדת והם היו מכול מני עוגיות ועוגות את כל זה סבתא אפתה בעצמה ולכן באותו הבוקר היפה והנעים היא החינה לי שולחן עמוס בדברים טובים .היה על השולחן המון דברים כמו שוקולדים ,עגות בסקוטיים בכול מיני טעמים ושתייה ועוד דברים טובים .היו המון ילדים וכול המשפחה הגיעה וקיבלתי המון מתנות יפים.  

לכבוד שמלאו לי 6 שנים, באותו הבוקר העוזרת וסבתא הכינו בסלון הגדול שלנו המון דברים יפים וקישוטים. השולחן שבסלון היה מאוד גדול, ובו הכינו המון פרחים שנלקחו מהגינה שסבתא גידלה, וסידרו לי כתר על הראש. על השולחן הכינה סבתא כל מיני עוגות ועוגיות, והמון שוקולדים וסוכריות, פרות וכל מיני מיצים שסבתא הכינה בעצמה.

הגיעו המון ילדים מהשכונה וגם של המשפחה, כל הדודות ובני הדודות באו לחגיגה .גם אחותי שבאותו הזמן הייתה בת ארבעה חודשים והיו גם ליצנים וכל מיני דברים שעשו לי כדי שתהיה לי הפתעה. סבתא שלי גם הכינה ארוחה מאוד טעימה, היה זה היום ההולדת שלא היה צריך לשכוח אותו, כי הוא היה צריך להיות חשוב בשבילי לכל החיים .נכון באותו הבוקר היה מאוד שמח, הייתי מאד מאושרת וקיבלתי המון מתנות, במיוחד אמי קנתה לי חליפה של מלחית בצבע כחול כהה עם פסים לבנים. החצאית הייתה בצבע לבן משי ופליסה,  והחולצה הייתה צבע כחול כהה אם לבן בשרוולים. קנו לי גם נעלי לק זהים. בקיצור, המראה שלי היה כמו שחקנית של קולנוע ששמה באותה התקופה היה שירלי טמפל – כך כולם היו אומרים שאני דומה. היה לי שיער בלונדיני ובקבוקים שהיו יורדים לי על הכתפיים, וסבתא תמיד הייתה עושה לי טלטל על הראש ושמה לי סרט כול פעם בצבע שונה. סבתא אותי אהבה במיוחד כי אני נקראתי לפי שם של הבן שלה שנהרג בגיל ציער בגלל שהוא עבר בפסי   הרכבת המהירה, ולכן כאשר אני נולדתי אמי רצתה שסבתא תהייה שמחה כי כול הזמן הייתה בוכה ואמי לא רצתה שסבתא תהיה חולה, לכן היא ואבא שלי החליטו לתת לי שם של דומה לבן של סבתא , שמו היה שימלאה. לכן, אותי קראו שיידלה וסבתא מאוד שמחה. זה כאילו היא קיבלה משהו מבנה .ולכן, מיום שאמי הגיעה הביתה איתי מהבית החולים, סבתא לא זזה ממני, כל הזמן טיפלה בי ולא נתנה למטפלת לנגוע בי. היו לנו בבית שלושה עוזרות ואמי הזמינה מטפלת מיומנה מיוחדת בשבילי, אבל בכל זאת, סבתא לא האמינה לאף אחד והיא הייתה יחד עם המטפלת כל הזמן, גם כאשר היו צרכים לרחוץ אותי או לצאת לטיול יומי. אומנם סבתא הייתה המון פעמים מאוד עסוקה בחולים שלה אבל היא הייתה מסדרת זמנים כדי לצאת איתי לטייל. ולכן, כאשר אני נזכרת שביום ההולדת שלי ישבנו בשולחן אחרי שכל האורחים הלכו, נשארו רק אמי אבי אחיות של אמי ובנות הדודות שלי, שהן היו יותר גדולות ממני באותו התקופה. אחרי שנגמרה הארוחה, סבתא קמה ואמרה לבנות שלה שהיא הכינה מתנה שרק היא נותנת אותה לי כי בעצם המתנה הזאת היא רצתה  לתת לכלה של שימאלה, אבל בגלל האסון היא החליטה לתת לי אותה בגלל שאני נושאת את שמו והיא מבקשת מהנכדות הגדולות שלא יכעסו כי היא נותנת לי כי אני סמל של הבן שלה .

וכך באותו הצהריים, היא ענדה לי את העגילים היפים שלה שהם עברו מדור לדור. העגילים היו בני 200 שנה. הם היו כל כך יפים, היו דומים לעלי תלתן. לכול עלה היה צבע שונה ובאמצע היה יהלום בשובי 3 קרט. זאת הייתה המתנה הקדושה בשבילי. אבל בשנת 1941, כאשר לקחו אותנו למחנות היה מאוד עצו בכאשר הגענו למחנה ששם היה נורא מיד שקיבלו אותנו הדבר הראשון הם הורידו לי את העגילים וגם לקחו לי את הבובה שהייתה מיום שאני התחלתי ללכת והכול עשו בצורה גסה .את העגילים הם הורידי אותם בכוח עד שדם ירד לי מהאוזניים אני מאד צעקתי מכרבים אבל הגרמני נתן לי סטירה   בפנים וצעק אלי יהודיה סתמי את הפה שלך אחרת אני הרוג אותך .אני מאד נבהלתי וכך גם אימי וגם  הסבתא שלי כי לא הייתה לנו בררה והם היו צרכים להרגיעה אותי שאפסיק לבכות כי היה מאד מפחיד וכך אני לא יכולתי לשמור על העגילים שהיו מזכרת מהסבתא שלי.עד היום הזה אני לא שכחתי את העגילים ולכן אני תמיד לא שוכחת את סבתא  כי היא הייתה דבר החשוב בשבילי. 

סיפור המשך החיים של זני 2013, שייך גם לעגילים

בשנת 1941 הייתי ילדה מבית יוצא מן הכלל, בית עם עוזרות בית וראש צוות שאחראית על כל העוזרות ("גוברננטית"). בשנת 1941, מתי שהתחילה המלחמה, נולדה לי אחות. אחותי הייתה תינוקת קטנה ויפיפייה. כדי להסביר לכם מה מסופר בדיוק בסיפור, עליי לספר לכם קודם שכשנולדתי בלונדינית כמו שירלי טמפל ולא הייתי דומה כלל למשפחתי, בעוד שיתר משפחתי היו בעלי שיער כהה או שיער ג'ינג'י.

בשנת 41 הייתי בת 6. כאמור, באותה התקופה התחילה המלחמה והעבירו אותנו לגטו סגור.
כילדה שובבה נורא נבהלתי וראיתי שמכריחים אותנו ללבוש טלאי צהוב. כמובן שלא הייתה לי ברירה וההורים שלי לא הרשו לי להוריד אותו מפחד שיענישו אותנו.

אחרי כמה חודשים העמיסו אותנו לתוך משאיות והעבירו אותנו למחנה, ששמו "מוגילוב-פודולסק". ההעמסה לרכבות הייתה גסה ופראית, התנהגו אלינו כמו בהמות. בכיתי מרוב פחד...  לא היה אוויר, רצינו לשתות ולא נתנו לנו מים.

כאשר הגענו למחנה והורידו אותנו מהרכבות, ראינו חושך בעיניים מהתמונה שנחשפה לנגד עינינו. אנשים רזים, בוכים, צועקים. ילדים קטנים ורזים, קפואים. נכנס בנו פחד אימים. אני באתי עם אימא, אחותי, סבתא שלי, דודה ובנותיה. את כולנו הכניסו לצריף מסריח ופחדנו נורא.

התחלנו להסתדר, האנשים שפקדו עלינו היו מאוד אכזריים, ובקושי נתנו לנו לאכול ולשתות. התינוקת הקטנה שלנו קפאה מקור והיינו צריכים להאכיל אותה ולא היה עם מה. למזלנו, סבתא שלי הייתה אישה חכמה והכניסה בתוך השקית שלקחה איתה כל מיני דברים לתינוקת וכל מיני תרופות שעזרו.

סבתא שלי הייתה מרפאת בצמחים. למעשה, היא הייתה המרפאת היחידה בעיר שלנו בצ'רנוביץ. בינתיים, אימא שלי הייתה צריכה לעבוד במחנה, גם דודה שלי ובנותיה, ואילו אני שהייתי בת 6 נשלחתי למיין שיניים אמתיות מאנשים שנהרגו - להוציא את הזהב ולזרוק את השאר. אנחנו בתור ילדים קטנים היינו צריכים לעשות כי הגרמנים רצו את הזהב. כמובן שלא רציתי לעשות את זה כי זה היה מגעיל ומסריח שם, ובגלל שסירבתי לעשות כן קיבלתי עונש - שברו לי את האצבע. זה היה העונש הראשון שלי.
אחרי כמה זמן, יום אחד ישבתי בחוץ והסתכלתי על האדמה ופתאום ניגש אליי איש צבא, לבוש שחור, ועל ידו היה סמל שחור ואדום. באותו הזמן לא ידעתי מה זה צלב קרס. הוא התחיל לשאול אותי מה אני עושה במחנה. כילדה מחונכת, לא ידעתי שהיה כדאי לשקר, ואמרתי לו את האמת.

הוא חשב שאני מאחת הילדות של העובדים האוקראינים של המחנה, בגלל המראה שלי. הוא התחיל לשאול מה שמי ומאיפה אני. אמרתי ששמי זני קליינמן. אמר: "לא מכיר אוקראינים שעובדים כאן, בשם קליינמן". הסברתי שאנחנו נמצאים כאן, כל המשפחה.

הוא התחיל לכעוס עליי - "למה את משקרת?", הסברתי שאני לא משקרת ואני אף יכולה להראות לו שכל המשפחה כאן. הוא כעס עליי נורא - בידו היה מקל עבה והוא נתן לי מכה באף. הוא הוריד לי כמה מהשיניים הקדמיות, שבר לי את אף והתחלתי לבכות כי ירד לי דם ונבהלתי וכאב לי. רציתי לברוח אבל הוא תפס אותי וזרק אותי על האדמה. היו לו שני כלבים גדולים יותר מחמורים, כלב אחד התנפל עליי והתחיל לנשוך ולהוריד לי את עור מהידיים והרגליים. נלחמתי עם הכלב אבל הכלב היה גדול מאוד והיה לי מאוד קשה. צעקתי והתחננתי ושאלתי למה הוא מתעלל בי כל כך, אז הוא צעק עליי: "את יהודיה מסריחה ואני אגמור אותך עכשיו".

אחרי שהכלבים הוציאו ממני את המיץ ואת הכוחות, הוא התחיל לשרוף לי את הפנים עם הסיגריה שלו. הוא היה סדיסט - ככל שצרחתי הוא התנקם בי יותר. כבר כוחותיי עזבו אותי והגשתי שאני מאבדת את ההכרה. לאחר מכן, הוא ניגש אליי ושאל אותי אם אני רוצה לשתות. בעודו אומר את זה, הוא פשוט הוציא את איבר מינו והשתין עליי.

לאחר כל אלה, איבדתי את ההכרה. כדי לוודא שמתתי ולא רק איבדתי את ההכרה, הוא ירה לי ברגל. נשארתי שכובה לגורלי המר. כנראה שאלוהים עוד אהב אותי, כי עברו באזור נזירות, שלקחו אותי למנזר וטיפלו בי כמה שיכלו. בזמן הזה, אימא שלי וסבתא שלי חיפשו אותי ולא ידעו איפה למצוא אותי, לא ידעו איפה אני. נשארתי אצל הנזירות כל הזמן שהן טיפלו בי. אחרי שחזרתי לעצמי ופתחתי את העיניים, חשבתי שאני בשמיים - מכיוון שהן היו לבושות שחור-לבן. כשהתעוררתי שאו אותי איך קרה לי דבר כזה.

הסברתי שאני יהודייה ושייכת למחנה, שגרמני פגע בי והם מהר מאוד נבהלו. מיד החזירו אותי למחנה, להורים שלי. אימא שלי קיבלה שוק ולא הבינו באיזה מצב הייתי, כולי נפוחה ושבורה ומלאת דם. יצאתי ילדה יפה וחזרתי כמפלצת. כשסבתא ראתה אותי התחילה לטפל בי איך שיכולה הייתה, כיוון  שלא הרשו לנו להוציא את הכדור מהרגל. כך הייתי צריכה להישאר עם הכדור, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלסבול מהכאבים. סבתא עזרה לי וטיפלה במה שיכולה הייתה בכדי שלא יהיה לי זיהום איפה שהכדור... הייתי ילדה קטנה ורזה.

עברו עוד כ-3 חודשים והגענו לחורף הקשה. בגלל אותו חורף קשה והקור הבלתי נסבל, אנחנו כילדים קטנים היינו מאוד רעבים ולכן חיפשנו אוכל בפחים. בסופו של דבר, תפס אותנו אחד האוקראינים שעבד עם הגרמנים, והלשין לגרמנים שהוא תפס אותנו ושאל מה לעשות איתנו.  זה הוביל לכך שגרמני מנוול, יכול להיות שאותו אחד שהתעלל בי, נתן פקודה להוציא את כל הילדים בגילאים 6-10. הפקודה הייתה להעמיד אותנו בחצר, ללא בגדים וללא נעליים. אני בקושי עמדתי על הרגליים, אבל עמדתי. בזמן שילדים קטנים נפלו מסביבי כמו זבובים, אני החזקתי מעמד הודות לסבתא שלי שטיפלה בי כפי שיכולה הייתה.
בהמשך הגרמני הורה לחפור בור ולקחת את אלה שנפלו על הרצפה ובמקום לתת להם עזרה ראשונה הוא הורה להשליכם לבור ולהעלות את הבור באש. בעודם מציתים את הבור עם ילדים חיים, האימהות של אותם הילדים שהושלכו עמדו מסביב וזעקו לשמיים ממראות הזוועה.
לכל הזוועה הזאת הייתי עדה במו עיניי. אני לא אשכח את הצעקות של הילדים בבור, שהתעוררו מריח הנפט והבינו ששורפים אותם חיים. את כל זה לא יכולה הייתי לסבול, נכנס בי פחד והפכתי להיות ילדה מופרעת... אבל פה לא תמו העינויים שלי.

לקראת 1944, באחד הימים, אותו גרמני ציווה על כל האנשים לצאת החוצה. אותה הבהמה הסדיסטית ניגש לאמי והתחיל לצעוק עליה שגנבו אותי מהנוצרים. הוא אמר שבטוח יש אימא נוצרייה שבוכה איפה שהוא בגלל שהיא גנבה לה את הילדה. אימא שלי ענתה שהיא יכולה להראות ניירות מבית החולים ולהוכיח שאני ביתה. הוא אמר: "את שקרנית כמו כל היהודים". הוא ציווה על האיש שעמד לידו להוציא בכוח את אחותי בקטנה מידי סבתא שלי. אחותי אז הייתה רק בת ארבע. כמובן שהיא התנגדה ובכתה אבל הוא סחב אותה בכוח. הוא תפס אותה הפוכה והחזיק אותה מהרגל, צעק לאמי שאם היא לא תגיד מאיפה אני, הוא יהרוג את אחותי. אימא שלי לא ידעה מה להגיד, בכתה והתחננה על חיי אחותי.
"אני נשבעת שזו הבת שלי, אני לא משקרת".. אבל הוא לא היה מעוניין לשמוע וזרק את אחותי בת ארבע על אבן ולקח גרזן וחתך לה את ראש. שמענו את הצעקה האחרונה ומשם איני זוכרת יותר כי נכנסתי לשוק והתאבנתי.
אני רק זוכרת שאחרי הרבה שנים אימא שלי סיפרה שסבתא שלי ניסתה להתקרב, אז הוא ירה בה בראש והרג אותה. באותה עת הוא גם חיסל גם את דודתי ובנותיה. בעקבות מראות זוועתיים אלה, אמי התעלפה וכך למעשה היא ניצלה. בסופו של דבר, לאחר כל אלה, נותרנו אמי ואני לבד.

באותה העת, הצבא הרוסי כבר התקרב למחנה והגרמנים ניסו לחסל את כל המחנה אבל לא הצליחו. נשארו הרבה ילדים רזים, מורעבים, מבולבלים וחולים. הרוסים נכנסו למחנה ושחררו את המחנה - לקחו את כל הילדים והאנשים חולים, ביניהם אמי ואני, והעבירו אותם לבתי חולים. כנראה שהיה לי קצת מזל, כי רופא אחד גדול בבית חולים ראה אותי, רזה ויבשה, אבל הבחין שאני ילדה יפה ורצה להחזיר אותי, לעשות ממני ייצור אנושי שוב. אותו רופא עשה לי טיפול פסיכולוגי, ניתוחים, הביא לכך שהוציאו לי את הכדור מהרגל והאכילו אותי דרך צינורות כדי לנסות ולהוסיף לי משקל בגלל שהייתי מאוד רזה. טיפלו בי יפה מאוד ורק אחרי שהייתי בבית חולים קרוב לחצי שנה, מוקפת מאהבה, בגיל 11 וחצי התעוררתי מהבועה שאליה נכנסתי בזמן הטרגדיה. במשך כל ההחלמה, ניסו להסתיר ממני את המצב וקיוו שאני לא אשאל שאלות כדי שאני לא אגלה את כל אשר אירע למשפחתי ושסבתא שלי איננה.

במקביל, באותו הזמן, אבא שלי הגיע מהמלחמה ואני לא רציתי לדבר עם אבי כי חשבתי שכל מה שקרה היה בגללו, בגלל שהוא נטש אותנו. לא רציתי לדבר אתו או להסתכל עליו אפילו, אבל אמי סיפרה לי שהוא הלך להילחם נגד הנאצים ולאט לאט השלמתי אתו. ב-1946 אבי השתחרר מהצבא הרוסי וחזרנו לעירנו צ'רנוביץ. אבא שלי התחיל לעבוד שוב. הבית שהיה לנו נשרף, וגם החנויות כבר לא היו קיימות. אבי הלך לעירייה לקבל פתק שיאשר פעם היה לנו בית, בתקווה שנקבל פיצויים בעתיד. אני בינתיים קיבלתי המון טיפולים כדי שיחול שיפור במצבי. כבר לא הייתי אותה ילדה כפי שהייתי מלפני המלחמה. הייתי ילדה שמפחדת מכל צפצוף ומכל רעש של כלבים, הייתי נכנסת מתחת למיטה מרוב פחד.

עד היום קשה היה לי להשתחרר מאותם הפחדים. הפחדים הללו ליוו אותי כל השנים וקיבלתי המון טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים בכדי לנסות ולהתגבר. אפילו בגיל 15 כשכבר הגעתי לארץ עדיין חייתי עם צל של פחד וכל צל הזכיר לי שהנה, שוב רודפים אחריי.

כשהיינו בארץ, המשפחה של אבי לקחו אותי לטיפולים אצל המומחים הכי גדולים על מנת שאיהפך ילדה "נורמלית" כמו שאר הילדים. אפילו דודי שהיה מחובר עם הרבה רופאים, ראה את מצבי, ריחם עליי ולקח אותי לרופא מומחה שהמליץ לו לאשפז אותי בבית חולים פסיכיאטרי "שלוותא", שבו אושפזתי קרוב לחצי שנה. בזמן שהותי בשלוותא קיבלתי המון טיפולים, ביניהם טיפולים לפחד מכלבים, זכרים, שאספיק להרטיב במיטה, לרפא אותי... וכן, זה עזר.
בגיל 16 התחלתי להתאושש וחיפשתי ללמוד עברית ומקצוע. למדתי להיות ספרית והתחלתי לעבוד במספרות בתל אביב. בגיל 18 ניסיתי ללכת לצבא אבל בגלל הסעיף הבריאותי לא קיבלו אותי, הייתי גבוהה ועדיין מאוד רזה ולכן סירבו לגייס אותי. הייתי מאוד מאוכזבת כי רוב החברות שלי מהשכונה כן הלכו. שוב הרגשתי  שדוחים אותי ואיני שווה בין שווים. הייתי מתוסכלת מזה.

התחלתי לעבוד במספרה והכרתי חברות אחרות. כמובן שלמין זכר לא כל כך התחברתי בעקבות הזיכרונות הרעים מהמחנה. למעשה, היה לי גועל מבחורים עד גיל מאוד מאוחר. רק בגיל מאוחר יותר, בגיל 22 הכרתי בחור שהיה בן 31, גדול ממני ב-9 שנים, והוא הראה לי כמה שהוא אוהב אותי וכמה שרצה לדאוג לי, ושלא כל הגברים אותו הדבר. לאט לאט התחלתי להאמין לו ותוך חצי שנה נישאתי לו. אחרי 9 חודשים נולד בני ואחרי עוד 9 חודשים נולדה בתי. גידלתי את הילדים וגם עבדתי במספרה, הייתי ידועה בתל אביב. חינכתי את הילדים בכבוד, למרות כל התקפי העצבים שהיו לי כתופעת לוואי, לא רציתי שהילדים ידעו. כשלא הייתי יוצאת איתם לים, הייתי אומרת להם שאני פשוט מרגישה לא טוב.

בשנת 1984, בעלי קיבל התקף לב, ניסינו כל מיני טיפולים שעלו הרבה מאוד כסף. לקראת 1990 הלכנו למומחה מבית חולים "איכילוב" כדי שיכניס אותי לניתוח מהיר, דבר שעלה הרבה מאוד כסף ולכן נאלצנו למכור חצי מהבית שהיה לנו. שילמתי למומחה 5000$ כסף מזומן ללא שקיבלתי קבלה, הכניס את בעלי לחדר הניתוחים, כבר הכל היה כמעט מוכן ואז הוא קיבל טלפון מבית חולים אחר, שם הציעו לו יותר כסף לניתוח אחר, השאיר את בעלי להיות מנותח על ידי העוזרים שלו. בסופו של דבר, כעבור שעתיים, בעלי מת על שולחן הניתוחים.
זה היה בדיוק בצאת יום הכיפורים.
בעקבות מה שקרה, אני קיבלתי התמוטטות עצבים והיו צריכים לאשפז אותי. המצב שלי היה לא נעים, בלשון המעטה, וכמה פעמים אף הייתי קרובה להתאבד.

מכמה טיפולים שקיבלתי בבית חולים עצמו, יצאתי אבל יצאתי קרחת מפה ומשם, משמע, לא בית ולא בעל. לא הייתה לי קבלה מאותו רופא כדי ללכת למשפט, בעוד שאנשים אחרים בעקבות מה שעשה להם, כפי שעשה לנו,  קיבלו פיצויים בעקבות המשפט, מה שהוביל לכך שאותו רופא הזה ישב בבית הסוהר. זה מה שאלוהים בינתיים שילם לו.  אני מבחינתי מחכה לעונש יותר חריף, כי מי שלוקח כסף מאנשים עניים לא מגיע לו חיים טובים.

אני היום אישה מבוגרת ותמיד לי זעזועים בחיים שלי. אני עדיין בטיפולים כדי להישאר רגועה, כי אני כבר איני צעירה ואני גרה בבית של הבת שלי, כי דירה שלי כבר אין לי. ככה זה כשנשארים בלי בעל, ואני פעם פה ופעם שם. לא מה שחלמתי שיהיה לי בחיים, מכיוון שעבדתי המון וחשבתי שיהיה לי משהו שיהיה שלי לבד. לא תמיד מה שאנחנו חושבים או מדמיינים זה מה שיבוא. אני צריכה להודות לבת שלי שמתייחסת אליי יפה. אמנם אני משלמת לה שכירות אבל אין לי ברירה אחרת כי גם היא לא עשירה. אני כיום מטופלת בידי ביטוח לאומי ואני סיעודית כי הייתה לי תאונה ומקבלת טיפולים וגם מקבלת עזרה בבית. בינתיים אלו החיים שלי, כסף הרבה אין אבל אני חיה עם מה שיש ומסתפקת במועט, כי אין ברירה אחרת. אני לא האמנתי שבמדינה שלי מסכנים הם אותם אנשים שהם יוצאי שואה .תמיד חשבתי שאדם מבוגר שעבר את מה שעבר, את הסבל הנורא במחנה הריכוז, כאן בישראל כאשר הוא אדם מבוגר הוא יזכה לקצת "פינוקים", אהבה, או לכל הפחות טיפולים לכל המחלות שהוא עבר. אבל במה שנתקלתי עד היום רק זכיתי להתאכזב.  זה לא רק זה שאותי יכזב היו לי המון דברים .למשל כאשר בעלי חלה בשנת 1987 אז היה לי מאד קשה כי בהתחלה המצב שלו היה קשה .הייתי זקוקה לעשות לא טיפולים בדיקות וזה היה באופן דחוף .כול זה עולה הון .אז בגלל זה הלכתי אתו לרופאה פרטי ולכן הייתי צריכה למקור דירה שבעלי כנה  זכות מהאבודה שלו שהוא עבד בחברת רובינשטיין לבניה .ובגלל שהוא היה  עובד וותיק הוא שילם בתשלומים .וכך עד שנת 89 עדיין היינו צרכים עוד לשלם כמובן שאני עבדתי מאד קשה ולא היה לי עזרה מאף אחד .ובנוסף לזה אבי חלה באופן דחוף לקחו אותו לבית החולים והיה זה בשנת 1988 המצב שלו היה קשה כי הוא לדאבוני הרב היה אלכוהוליסטית וגם היה איש לא בראי והיה המון מעשן וכול זה סתם לא את הריאות והוא לא יכול לנשום והגיעה  לבית החולים במצב קשה וכול זה באותו הזמן שבעלי גם היה חולה אבל עז בעלי עוד איך שהוא היה יכול לעזור לי הוא הלך אתי לבית החולים היכן שאבי היה מאושפז וכאשר הגנו הוא כבר לא היה בחיים אז אתם יכולים לתאר באיזה מצב אני הייתי שני מכות בועת אחד .הרי אתם קראתם גם אני הייתי לא בסדר אם המצב הנפשי שלי ועוד צרות שנפלו אלי אני לא יודעת איך אני עברתי אותם רק הודות שבעלי היה אתי כך יכולתי לעבור קל יותר .כמובן שגם בעלי לא היה אז במצב טוב ולכן אני מאד פחדתי שלא יקרא משהוא לבעלי .אבל כשלאדם אין מזל אז הכול הולך פרש.-- אני שבורה במצב רע היינו צרכים לסדר לוויה לאבי. ואחרי זה הייתי צריכה לשבת שיבה ולא היה כול כך טוב לי כמה פעמים באותו היום אני התעלפתי הרגשתי מאד רע. אבל אחרי שהתאוששתי הייתי צריכה ללכת לדירה שלו ולראות אם לא פרצו לו .הייתה לו דירה בת שני חדרים ומאד צפופה .והיא הייתה בקיר יחד אם חנות ירקות והיה שם ריח מאד   רע כי אבי לא ניקה את הדירה המון זמן והיה שם מלא עובש בקירות .כמובן שלא רציתי לשפץ אותה כי גם לי לא היה כסף ולכן אנחנו החלתנו למקור אותה לשכן ששם הייתה לו את החנות .כמובן שלא קיבלנו מספיק כסף אבל  לא הייתה לנו בררה כי דבר החשוב היה לטפל בבעלי. ועוד דבר כאשר אנחנו באנו להוציא דברים מהדירה חשכו עייני .כאשר פתחתי את הארון מצאתי שם מחסן שלם של משקאות .אני לא רוצה להגזים אבל היו שם 100 בקבוקים של קוניאק תוצרת חוץ והמון סיגריות של כנת ,וויסקי כסף זר .וגם המון זהב. אני ובעלי היינו כול  כך מרוגזים שאבי ידעה שלי אין כסף לשלם בשביל טיפולים כדי להציל את בעלי והוא אף פעם לא עזר לי זה כול כך הרגיז ומאד כאב לי כי בעצם את כול הכסף הוא לכך ממני כי הוא אף פעם לא עבד והוא היה תמיד יושב חנות שלי של המספרה ליד הקופה כדי לקחת כסף מהלקוחה אחרי שאני טיפלתי בה .ולכן אני חשבתי שאני בת היחידה שלו והוא לא  יגזול ממני כסף אבל מסתבר שאני יותר מידי הייתי נאיבית .ואם לא להאמין לאבא אז למי כבר יכולתי להאמין אז היינה מה אבא יכול לעשות לבת היחידה שרק זה משלו נשאר כי את קולם רצחו ואימי מסכנה חלתה ונפטרה וגם אני נשארתי בודדה כי אני מאד אהבתי את אימי אבל מה לעשות שאבי היה אדם קשה אגואיסט הוא אף פעם לא קנה מתנה לנכדים ולכן הם לא אהבו אותו .....המשך יבא      

שבת שלום כאן אני בתערוכה לעשו בשביל ניצולי -השואה .זה היה במתחם התחנה בנווי -צדק .