סיםור ההמשך

סיפור העגילים { הירושה } כתוב מזני רוזנשטיין 4.06.2011

הסיפור מתחיל ביום ההולדת שלי שמלאו לי שש היה זה  כמה שעות לפני התחילו הזעקות ואז נפל אלינו הגדול שהפך את היום הולדת היפה והשמח לסיוט וכך זה קרא  .  היה זה בשנת 1941. התחלת אביב כמעת 10 לפני פסח ובגלל שעדיין סבתא שלי יכלה להכין לי דברים לחגיגה שלי .כי סבתא שלי הייתה מאד דתית .וכול שנה לפני פסח הייתה עושה מהפחה בבית לא לדבר על לסייד או לקחה נוצות והייתה הולכת אתם לכול פינה לעשות טיהור כי לפני פסח הבית היה צריך להיות  כשר למהדרין .אומנם את הסיוד היא עשתה חודש לפני זה אבל טיהור היא עדיין לא הספיקה .כי היא הכינה לי דברים ליום ההולדת והם היו מכול מני עוגיות ועוגות את כל זה סבתא אפתה בעצמה ולכן באותו הבוקר היפה והנעים היא החינה לי שולחן עמוס בדברים טובים .היה על השולחן המון דברים כמו שוקולדים ,עגות בסקוטיים בכול מיני טעמים ושתייה ועוד דברים טובים .היו המון ילדים וכול המשפחה הגיעה וקיבלתי המון מתנות יפים.  

לכבוד שמלאו לי 6 שנים, באותו הבוקר העוזרת וסבתא הכינו בסלון הגדול שלנו המון דברים יפים וקישוטים. השולחן שבסלון היה מאוד גדול, ובו הכינו המון פרחים שנלקחו מהגינה שסבתא גידלה, וסידרו לי כתר על הראש. על השולחן הכינה סבתא כל מיני עוגות ועוגיות, והמון שוקולדים וסוכריות, פרות וכל מיני מיצים שסבתא הכינה בעצמה.

הגיעו המון ילדים מהשכונה וגם של המשפחה, כל הדודות ובני הדודות באו לחגיגה .גם אחותי שבאותו הזמן הייתה בת ארבעה חודשים והיו גם ליצנים וכל מיני דברים שעשו לי כדי שתהיה לי הפתעה. סבתא שלי גם הכינה ארוחה מאוד טעימה, היה זה היום ההולדת שלא היה צריך לשכוח אותו, כי הוא היה צריך להיות חשוב בשבילי לכל החיים .נכון באותו הבוקר היה מאוד שמח, הייתי מאד מאושרת וקיבלתי המון מתנות, במיוחד אמי קנתה לי חליפה של מלחית בצבע כחול כהה עם פסים לבנים. החצאית הייתה בצבע לבן משי ופליסה,  והחולצה הייתה צבע כחול כהה אם לבן בשרוולים. קנו לי גם נעלי לק זהים. בקיצור, המראה שלי היה כמו שחקנית של קולנוע ששמה באותה התקופה היה שירלי טמפל – כך כולם היו אומרים שאני דומה. היה לי שיער בלונדיני ובקבוקים שהיו יורדים לי על הכתפיים, וסבתא תמיד הייתה עושה לי טלטל על הראש ושמה לי סרט כול פעם בצבע שונה. סבתא אותי אהבה במיוחד כי אני נקראתי לפי שם של הבן שלה שנהרג בגיל ציער בגלל שהוא עבר בפסי   הרכבת המהירה, ולכן כאשר אני נולדתי אמי רצתה שסבתא תהייה שמחה כי כול הזמן הייתה בוכה ואמי לא רצתה שסבתא תהיה חולה, לכן היא ואבא שלי החליטו לתת לי שם של דומה לבן של סבתא , שמו היה שימלאה. לכן, אותי קראו שיידלה וסבתא מאוד שמחה. זה כאילו היא קיבלה משהו מבנה .ולכן, מיום שאמי הגיעה הביתה איתי מהבית החולים, סבתא לא זזה ממני, כל הזמן טיפלה בי ולא נתנה למטפלת לנגוע בי. היו לנו בבית שלושה עוזרות ואמי הזמינה מטפלת מיומנה מיוחדת בשבילי, אבל בכל זאת, סבתא לא האמינה לאף אחד והיא הייתה יחד עם המטפלת כל הזמן, גם כאשר היו צרכים לרחוץ אותי או לצאת לטיול יומי. אומנם סבתא הייתה המון פעמים מאוד עסוקה בחולים שלה אבל היא הייתה מסדרת זמנים כדי לצאת איתי לטייל. ולכן, כאשר אני נזכרת שביום ההולדת שלי ישבנו בשולחן אחרי שכל האורחים הלכו, נשארו רק אמי אבי אחיות של אמי ובנות הדודות שלי, שהן היו יותר גדולות ממני באותו התקופה. אחרי שנגמרה הארוחה, סבתא קמה ואמרה לבנות שלה שהיא הכינה מתנה שרק היא נותנת אותה לי כי בעצם המתנה הזאת היא רצתה  לתת לכלה של שימאלה, אבל בגלל האסון היא החליטה לתת לי אותה בגלל שאני נושאת את שמו והיא מבקשת מהנכדות הגדולות שלא יכעסו כי היא נותנת לי כי אני סמל של הבן שלה .

וכך באותו הצהריים, היא ענדה לי את העגילים היפים שלה שהם עברו מדור לדור. העגילים היו בני 200 שנה. הם היו כל כך יפים, היו דומים לעלי תלתן. לכול עלה היה צבע שונה ובאמצע היה יהלום בשובי 3 קרט. זאת הייתה המתנה הקדושה בשבילי. אבל בשנת 1941, כאשר לקחו אותנו למחנות היה מאוד עצו בכאשר הגענו למחנה ששם היה נורא מיד שקיבלו אותנו הדבר הראשון הם הורידו לי את העגילים וגם לקחו לי את הבובה שהייתה מיום שאני התחלתי ללכת והכול עשו בצורה גסה .את העגילים הם הורידי אותם בכוח עד שדם ירד לי מהאוזניים אני מאד צעקתי מכרבים אבל הגרמני נתן לי סטירה   בפנים וצעק אלי יהודיה סתמי את הפה שלך אחרת אני הרוג אותך .אני מאד נבהלתי וכך גם אימי וגם  הסבתא שלי כי לא הייתה לנו בררה והם היו צרכים להרגיעה אותי שאפסיק לבכות כי היה מאד מפחיד וכך אני לא יכולתי לשמור על העגילים שהיו מזכרת מהסבתא שלי.עד היום הזה אני לא שכחתי את העגילים ולכן אני תמיד לא שוכחת את סבתא  כי היא הייתה דבר החשוב בשבילי.