שבת שלום חברים כאן אני רוצה לציין  כמה פרטים חשובים .אני כבר שלחתי את כול מה שאני כתבתי  במשך 9 שניים על החיים שלי במחנה אני מחכה שהספר שכה חלמתי עליו יצא מקווה שהוא יצא בצורה מעניינת כדי שהאנשים שיקנו אותו יכלו להבין למה  היה כול כך חשוב לי כי בו אני מספרת את כול   החיים שאני עברתי מהילדות עד גיל מבוגר ולכן אני מחכה לן כמו לתינוק שצריך לצאת לעולם נקשה כפי שלי לי כיום אני מחכה בפחד והתרגשות ומקווה שהאנשים הועלו לקנות אותו כי בזה אני מקווה לחיות יותר בכבוד .וחוץ מזה לתת כבוד למשפחה שנרצחה בצורה ברוטלית אני גם מכניסה לכם 2 סרטונים אל הספר שאני בניתי וחלמתי בדמעות 

כאן אני מתחילה לכתוב את כול הפרקים שבו אני לא השלמתי בגלל שלא זכרתי המון דברים .ולכן אני בכול פרק צריכה להוסיף כמה דברים שהם היו חסרים כי מרוב צרות ואבדון דברים בחיים המוח לא הכול זכר וגם כנראה אני לא רציתי לשחרר את כול שדים שלי. היה לי מאד קשה וכואב ולכן המון דברים הכנסתי לתוך הבטן פנימה ולכן אני מאד סבלתי מזה. ואז עם כול הטיפולים אצל הפסיכיאטר, וגם כן פסיכולוגית  .התחיל הכול לצאת כמו בלון מנופח ואני התחלתי להשתחרר.

נזכרתי על אך ציירת את התמונה שכיום היא נמצאת ביד ושם. התמונה שאותה ציירתי בגיל שבע .זה היה לפני שאני עברתי את העינויים .הסיפור של הציור היה כך אני יצאתי מהחדר ששם הינו גרים בצפיפות כי היה לי מאד רע והלכתי לי ובדרך הגעתי לפני ביתי השימוש של הסגל הגרמני ,ושל העובדים האוקראינים הסתובבתי לראות עם אף אחד לא בסביבה ונכנסתי ושם מצאתי נייר מקופל בצבע לבן ויצאתי באופן מהיר מהבית השימוש .כי מאד פחדתי .אבל בדרך ראיתי פחמים ולקחתי  וישבתי בצעד כדי שלא ימצאו אותי הייתי מאד קטנה ורזה ולכן היה לי קל להתחבא .ולקחתי את חתכת  הנייר המקומט וישרתי אותו כדי שאוכל לצייר את מה שהייתי רואה כול יום שעושים לאנשים וכך הכנסתי לתוך הפה את התכת הפחם ועם הרוק הרטבתי וציירתי כמו קשקושים מה שאני חשבתי באותו התקופה שהגרמנים  עושים ליהודים .יצא לא בדיוק כמו שמצייר צייר מקצועי אבל מה שאני הרגשתי ומה שאני ריאתי כמו ילדה קטנה את זה אני עליתי על חתכת הנייר המלוכלך והמקומט כדי שאני יכול לשמור על זה .אבל לא ידעתי שכמה זה יכול להזיק למשפחה שלי כי עם היו מוצאים את  החתחת הנייר הזה .היה בטוח סוף לקולנו .אבל כשאני חזרתי בריצה לתוך החדר שהיו שם המשפחה שלי .אמי שאלה אותי מה יש לי בתוך המעיל ולמה הפה שלי מסביב  מלוכלך .פחדתי לספר אבל אמי לקחה לי את הדבר מהכיס והביטה בזה עם פחד .ושאלה אותי מהיכן אני לקחתי את הנייר ו את הפחם כמובן שלא הייתה לי בררה וסיפרתי לה .אמי מהרה ולקחה את הציור ובמהירות קיפלה אותו.ולקחה והסטירה אותו .אני יותר אחרי זה לא זכרתי מהציור. כי כמה שבועות אחרי זה היה  מאד מסוכן במחנה .היו המון יריות והמון אנשים חיסלו. הרעב היה קשה ואנחנו כילדים שהינו במחנה לא מצאנו אוכל רק פעם אחד הלכנו כמה ילדים    לקראת ערב והתגנבנו לקנטינה של צבת הגרמני וחיפשנו שלא נתפסו אותנו כי היינו מאד רעבים והבטן שלנו מאד קרקרה .וכך כאשר כבר כמאת מצאנו בפחי הזבל חתיכות תפוחי אדמה רכובים הגרמנים זרקו לנו לא היה משנה איך זה ואיזה צורה יש לזה היקר להכניס לתוך הבטן  ולא להיות רעבים . וכאשר כבר אכלנו מספיק זבל אז פתום יצאו מהקנטינה כמה אוקראינים ששם שיתפו יחד עם הגרמנים ולקחו אותנו לחדר והתחילו  לצעוק והחליטו לתת לנו עונש .והעונש היה מאד לא טוב .כי הם לקחו והעמידו אותנו לילה שלם על אדמה קרה בלי נעליים וזה היה החורף מאד קר. עמדנו שם ורעדנו וביקשנו והתחננו וגם הורים של הילדים היו וביקשו שלא יעשו את העונש הזה ,כי סך הכול אתם יהודים גרועים מעכברים ותסתמו את הפה כול ההתחננות לא עזרה כי היינו ילדים חלשים וקטנים אבל הם בשלהם לא שחררו אותנו עד הבוקר ועם עוד תבקשו  תקבלו יותר עונש.  מאד פחדנו והיינו מיובשים וקפואים ורוב ילדים שהיו חלשים התעלפו גם מעב וגם וקור .אבל במקום לקחת אותם ולתת להם עזרה הם עשו דבר כול כך נורא שאפילו קשה לי גם כיום את זה לכתוב. חפרו בור והמנהל של המחנה נתן פקודה  לאסוף את כול הילדים שהם חוסרי הקרה ולזרוק אותם לבור שהיה שם האמות צעקו וביקשו ומי שמיהם התקרבה למקום הם היו יורים בהם ללא רחמים .וכך הם שפחו לתוך הבור משהוא שידליק  אותם ושרפו את כול הילדים שזרקו אותם לבור .אני לא אשכח את התמונה שהייתה כמו מסרט איימה אני נשארתי כפועה ופחדתי ולא יכולנו כמה ילדים לזוז הרגשנו שהכוח עומד לאזוב אותנו אבל היינו צרכים לסבול עד שיתנו לנו לזוז מהמקום .אני לא אשכח איך אמות צעקו לשמים ובאמת השמים התחילו גם לבכות התחיל לרדת לא רק גשם כי חתיכות שלג כמו אבנים התמונה הייתה כול כך איומה שאני כבר לא ידעתי מרוב כאב שהיו לי בכול הרגלים מהקור הרגליים והאצבעות היו כחולים ונפוחים .רק בזכות הסבתא שהיא הייתה מרפאה בצמחים וגם דברים אחרים שאני לא כול כך זוכרת .כאשר היא ראתה את הרגליים שלי היא טיפלה בי עם איזה חומר שהרגשתי שזה חם אבל אני לא זוכרת במה.אתו הדבר סבתא עזרה גם לכמה ילדים שהם היו יחד אתי.אני מאז של המקרא הזה לא הייתי מסוגלת לישון בלילה. כי תמיד היולי חלומות של הילדים ששם עלו באש.זה מה שאני לא יכולתי לכתוב בפרקים הראשנים כי הם היו בשבילי מאד קשים .תאמנו שאני חוזרת כול פעם בחזרה כי כול פעם אחרי שאני הולכת לפסיכולוגית כאלו התמונות  של הפחד ושל חרדה חוזרות עלי. וכך גם היה בסוף לקראת של השחרור של המחנה כאשר המפקדים של המחנה יחד עם האוקראינים ידעו שצבא הרוסי וכנראה אולי גם צבא אחר והתחילו לעשות דברים רעים ליהודים כדי להיפתר מאתנו .וכך הם הוצאו את כולנו   מתוך הצרפים  וניגשו לכול אחד כדי לחסל זה היה בסוף שנת 1944 כמאת 1945 וכך הם חיסלו המון ילדים ומבוגרים וביניהם את אחותי בת 4השנים בצורה סדיסטית כי את התמונה איך הם רצחו אתה זה עד היום הזה חרוטה בתוך ראשי. וכך את כול המשפחה .את כול הפרטים נמצאים בהתחלת הספר שאני כתבתי את הדברים שכאן זה שאני נזכרתי  במשך הזמן עם הטיפול שלי. יש תמונות שאני לא בטוחה עם כתבתי ובגלל זה אני חוזרת עוד פעם .אבל את ההמשך אחרי ששחררו את המחנה זה רק אחרי שאני החלמתי בצורה שאפשר היה לספר בדיוק איך זה היה .כי אני כאשר שהצבא הרוסי פתח את שערי המחנה ולקחו את כול האנשים פצועים חולים וחצי בני אדם כפי שאותי לקחו שאני אפילו לא ידעתי מה עבר עלי לא דיברתי ולא הגבתי כי הייתי יותר מתה מאשר חייה וגם הייתי בשוק כללים   וקולי חבלה בכול גופי והפנים שלי היו עם מלאי פצעים והייתי כמו מקל כביסה רזה וגם לא מתפקרדת

סיפור החיים שלי- סרטון

https://www.youtube.com/watch?v=OwmPtd2W9T0

כאן אני שולחת לכם סרטון שאותי ראינו עבור הספר שבו אני כבר מחכה ליבלד בקרוב. אני מקווה שאנשים יתמכו ויקנו את הספר שלי שבו אני עבדתי 9 שנים רצופות עם המון כאב ודמעות ולכן בספר שלי אני מגלה את כול מה שאני עברתי כילדה קטנה עד היום שאני אישה כבר מבוגרת אז אני מקווה שאתם תכבדו את הספר
ואתם תעזרו לי להשתקם בעזרה שלכם תודה זני

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=9924