סיפור החיים של זני { המשך לספר הביוגרפיה} כאן אני מספרת על גיל המבוגר.
נכתב כשהייתי בגיל 72.
כיום
אני בת 72 לא כול כך בריאה , בגלל מצב שעברתי חיים קשים חיים ומסובכים .הגיל הזה
הוא קשה כי אתו מתאספים כול מיני מחלות צרות וגם אי אפשר לעשות את הדברים שקודם
הייתי עושה.לפני זה היו לי יותר אנרגיות וגם כוחות . כיום אני מרגישה עזובה ולכן
מאד קשה לי לחיות לבד זה מפחיד וגם מדכא
כי אני חייה זיכרונות של עבר שהם מאד כואבות והם גורמים לי דיכאון .עם לספר את
האמת שאני מגיל קטן עד היום לא היה לי
אהבה ולא חיבה רק כול הזמן ניצלו אותי .ואני תמיד הייתי תמימה כי הייתי
ילדה טובה וגם אישה טובה .לא רציתי להזיק דכאי שהמשפחה תהייה מאוחדת ולכן הייתי קורבן לנסיבות .האמת
שהייתי קורבן רק בשביל שרציתי לשמור על אמי. כי לאמי הגיעו רק חיים טובים ,כי
לחיות לבד קשה להתמודד עם הבדידות כי אני
אלמנה וכול דבר זה מאד מסובך .כאשר אני התאלמנתי הייתי רק אישה בת 53 די צעירה אבל
לא רציתי להתקשר לגבר אחר כי לא רציתי שהילדים שלי יגדלו עם אב חורג .ולכן אני
ויתרתי למענם שלא יהיו לי ויכוחים כי אני אישה שאוהבת שקט. וכך נשארתי לבדי .נכון
שהייתי בגיל 53 נשארתי במקצוע שלי ,כי
הייתי ספרית היו לי המון קונות ולכן המשכתי עד שיום אחד קיבלתי מועקה והייתי זקוקה לטיפול ולכן סגרתי את המספרה לזמן
בלתי מוגבל .אחרי זמן קצר שהרגשתי יותר טוב התחלתי לעבוד בדירה שלי ורק קיבלתי
קונות שהיו המון שנים אתי ביחד .חדשים לא רציתי לקבל כי לא היה לי
מספיק מקום בדירה .אני גרתי בקומה שלישית והיה די קשה להם לעלות אלי הביתה .כי בניהם היו גם נשים מבוגרות והיה
להם קשה לעלות 46 מדרגות .בבית המשכתי לעבוד רק שלוש פעמים בשבוע .אם מה שהרווחתי הייתי משלמת את כול ההוצאות שהיו לי
לשלם .כמובן שגם מידי פעם עזרתי לילדים
שלי כי הם למדו ואני הייתי נותנת להם כמה שיכלתי.היו לי גם הוצאות של הדירה כי
גרתי בדמי –מפתח והייתי משלמת שלושה חודשים מראש.אתם מבינים שחיים של אלמנה לא
כול כך קלים. לומר את האמת שגם בריאה לא הייתי .גם באותו הזמן היו לי סיוטים
וחלומות קשים ולא היה מי שיעזור לי כאשר הייתי מתעוררת והייתי כולי מזיעה ורטובה
ובקושי נושמת כי היו לי כול הזמן חלומות שהנאצי עדיין רודף אחרי ומנסה לרצוח אותי כמו את כול המשפחה שלי .החלומות שלי לא
היו מפסיקים וזה לפעמים השפיע על מערכת העצבים שלי .ולכן הייתי זקוקה לטיפולים
פסיכיאטריים ופסיכולוגיים ואת זה אני אף פעם לא הפסקתי .כי זה היה בשבילי כמו אויר
לנשמה.ועם כול זה עדיין סבלתי מאד .לא היה יום שלא בכיתי.זה היה כאילו שהדמעות רצו
להתנקם בי. לי פשוט היה קשה לפסיק לבכות. האמת כשבעלי היה בחיים הוא היה התמיכה שלי .הוא תמיד היה מדבר ומלטף
ומבין ללבי .אבל מיום שהוא הלך .חיי הפכו לגיהינום ,היו לי בהתחלה פחדים להישאר
לבדי בדירה תמיד הייתי מסתגרת .או שהייתי פותחת את הרדיו .או את הטלוויזיה שיחשבו
שאני לא לבד בבית.אני מאד פחדתי .וזה היה גורם לי לחרדות .ולכן לעתים קרובות
הייתי מצלצלת לשחל כי מרוב פחד הלחץ דם
שלי היה משתולל והיה עולה לגובה ,ואני תמיד חשבתי שעוד רגע אני נגמרת והייתי נכנסת לחרדה ולכן תמיד
צלצלתי שהם יבאו לבדוק אותי וכך שהם היו באים ומטפלים הייתי נרגעת. החיים שלי לא
היו בנויים בשושנים .בגילי אחרי מה שאני עברתי בילדות שהסדיסט הנאצי הפך אותי
מילדה יפה ושמחה למפלצת מפוחדת מבוהלת עצובה ואבודה. גדלתי בצלו של פחד תמידי. זה
בקושי עזב אותי .אני התאמצתי מאד קשה כדי לעשות לי משפחה ולגדל את ילדי בכבוד.המשימה לא
הייתה קלה. כי אישה שכול כך הרבה עברה בחיים .ורוצה לגדל ילדים לתפארת לא הייתה זאת משימה קלה. אני
התאמצתי לעשות את הבלתי אפשרי .ולכן אף פעם לא דיברתי עם הילדים שלי על השואה .ראשית היה לי מאד קשה ושנית לא רציתי
שהם יגדלו בצל של אישה שעברה את השואה בצורה
נוראית .
אני
גרה בדירת בת שני חדרים שאותם אני קניתי
בדמי—מפתח ואני משלמת כול חודש שכר דירה.אני גרה בקומה האחרונה וכיום בגילי קשה לי
לעלות את 46 המדרגות.
אם תשאלו אותי זה לא מפליא אותי כי לגור בקומה אחרונה בגילי ועם כאב שיש לי ברגל מאז שירו בי בגיל קטן רק כיום שאני
סובלת מבריחת סידן גם הרגל שלי נשחקה כי
נשאר לי ברגל ימין חור וכשאני עולה
מדרגות אני מרגישה שזה כמו סכין בלב .כול
יום אני בוכה מכאב .אתם לא יכולים לתאר
כמה אני סובלת ...... אני אישה בודדה נשארתי לבד אין לי אף אחד מהמשפחה { נכון שיש
לי שני ילדים אבל אני לא צריכה לומר לכם כמה ילדים לא אוהבים לשמוע שהורים מבוגרים כול הזמן מתלוננים על כאב ושהם
בודדים ולכן אני אפילו לא אומרת כשרע לי או כשכואב לי כי אני פוחדת שהם יתרחקו ממני.--- האמת שזה לא ילדים כמו שאני הייתי
להורים שלי במיוחד בשביל אמי.
ולכן אני פשוט מרגישה שהחיים צחקו
ממני .אני לא יודעת למה קיבלתי לעת זקנה כזה עונש .לי אף פעם לא היו חיים קלים
.זה התחיל מגיל שש כשלקחו את כולנו למחנה ושם לי ולאחותי ולכול המשפחה הפכו את החיים לגיהינום .כאן אני אקצר את הסיפור
שהייתי קטנה כשלי מלאו שש היה זה בשנת 1941 לקחו והכניסו אותנו לתוך משאיות
ודחפו בכוח וגסות ואחרי זה העבירו אותנו לרכבות ושם דחפו אותנו בכוח לתוכן. כילדה קטנה אני מאד פחדתי וכול הזמן בכיתי. אבל מה יכולתי לעשות? שכחתי לציין שאני
נולדתי בלונדינית והיו לי תלתלים שנפלו על כתפיים הייתי ילדה מאד יפה ומאד
מפונקת. לאומת זאת אחותי הייתה עם שיער כהה
וכך גם כול המשפחה ולכן במחנה חשבו שאני ילדה של משפחה נוצרית ובגלל זה יום אחד
שהייתי לבדי ויצאתי ולא לבשתי את הטלאי ולכן הסדיסט הגרמני חשב שאני נוצריה .אבל
כשהוא התחיל לשאול מה שם המשפחה ואני כמובן הייתי נאיבית ואמרתי את האמת ואז הוא
התחיל להתרגז ואז פתאום...
הסיפור ישנו בסיפור החיים שלי ושם תוכלו לקרוא את ההמשך.
