תמונה במחנה רכוז אך רוצחים את האנשים

תמונה במחנה רכוז אך רוצחים את האנשים

יום שלישי, 25 באוגוסט 2015

שוב שלום חברים שלי מהבלוג. אני רוצה לספר לכם את הסיפור שאולי לא מופעיה הספר שלי  .
זה על העגלים שסבתא נתנה לי אותם היום ההולדת השישי שלי. 
הסיפור מתחיל כך .לפני שאני נולדתי לסבת אשלי היה בן יחד שהיא מאד אהבה אותו .והיא רצתה שהוא ימשיך ללימוד כדי שהוא יהיה רבי .אבל המקרא שקרא היה מאד עצוב באותו התקופה בצירנביץ  זה היה כדין שלטון של הרומנים .וכמובן שסבתא שלי לא הייתה רומניה כי אם פולנייה כי והילדים שלה נולדו בפולין בעיר ששמו היה באותו תקופה למברג---וכיום שמו ליבוב   .ולכן כאשר שהסבתא עזבה את פולין זה בגלל ששם התחילו לעשות צרות ליהודים ולכן היא עברה לצ'רנוביץ כי בעיר בצ'רנוביץ היו לה קצת קרובים יכלו לעזור לה למצאה בית לגור .וכמובן שהיה מאד חשוב שזה יהיה בסביבת של אנשים דתיים .וכך היא יחד אם 4 הילדים עברה לצ'רנוביץ ושם היא התחילה את החיים שלה לבנות מחדש כי היא הייתה כבר אלמנה צעירה אם 4 ילדים ואומנם רצו לעשות לה שידוכים אבל היא פשוט התנגדה כי היא רצתה לגדל ולחנך את הילדים שלה בכוחות עצמה לכן היא עשתה בכול כדי לתת את החינוך הטוב ביותר .ומולה שהייתה גרה ברחוב שלה כאן בצ'רנוביץ היא הייתה גרה ברחוב שהיה בית כנסת מאד גדולה ושם של הרחוב היה סנגוגן- גאסה -- זה בעברית רחוב בית הכנסת. הרחוב היה כמו בני ברק .    

יום שבת, 15 באוגוסט 2015

תמונה- גיהנום אין סופי


אש בוערת והילדים נופלים לתוך האש הנוראה הזאת.
את התמונה אני קצת צבעתי בצבע אדום כדי להדגיש עד כמה המצב שזה קרה היה נורא.
היה ממש מפחיד כי כול חיי לא הייתי מסוגלת להתפטר מכול החלומות של הזוועה
ורק אחרי טיפולים ותרופות הפסקתי לחלום את החלומות של זוועה לתקופה קצרה, אבל מידי פעם אני ממש כאלו נמצאת במחנה, אבל עכשיו אני קצת נרגעתי והם רק באים לעיתים רחוקות.


תמונה- אנדרטה של הילדים


אנדרטה עשויה מפרחים לכל הילדים הקטנים שנשרפו. זו אנדרטה דימיונית שאני מרוב כאב וזיכרון עשיתי כדי שתהיה להם מנוחה וכבוד. הציור מציג ילדים שנרצחו עולים לגן עדן בידי מלאכים.

תמונה- אשמדאי שהשמיד ילדים חפים מפשע

 זה אשמדאי הגרמני שבחלומי הוא בלע את הילדים. הילדים בתוכו נהפכים לפרחים וקורה פלא- לב הדם שלו מתחיל לפעום והילדים רוצים לצאת אבל זה רק חלום.


תמונה- תאומי מנגלה


מנגלה ניסה להפריד ולחבר אותם בניתוחים איומים. אני רוצה לפרסם את זה כדי שהעולם יידע מיהו החיה הזו. 

הציור הזה מראה את הילדים שהם מעולפים מרוב עינויים וזורקים אותם לתוך הבור הנורא 


יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

זאת תמונה שאני ציירת ויש אליה סיפור קטן

בתמונה זו ניתן לראות קורי עכביש על פניו של האדם הממחישות את המחנק שהיה במחנה.האדם נחנק ולא מצליח לנשום בשל קורי העכביש אשר עוטפים את פניו ואינם מוכנים לרדת.


אחותי ואני לו הייתה עימי היום




סיפור שני  







יום ראשון, 18 בינואר 2015

Ukrainian Holocaust survivor Zeni Rosenstein is writing her memoirs. She asks Jerusalem Online readers to help her financially so that she can make her dream of publishing her memoirs a reality, so that future generations will know about the Holocaust.
Jun 10, 2014, 09:00PM | Ra
Zeni Rosenstein is almost eighty years and she is a Holocaust survivor.    At her age, she has but one dream in life and that is to publish her memoir about her life experience during the Holocaust, so that future generations can learn the truth that she experienced.    The problem is that like many elderly Holocaust survivors in Israel, she does not have the financial means to make this dream a reality.
When I met her at a Holocaust Memorial Day event in Tel Aviv on Holocaust Memorial Day this year, I suggested to her that she try to raise funds from the Jewish community in order for her to publish her memoirs. Since then, she has taken my advice, created a website, and is in the process of raising the necessary funds to tell her story to the entire world.
On her website, Zeni wrote: “My story is a milestone on which the history of the Jewish people and the state of Israel is built on. I wrote my biography since my childhood so that the next generation will understand where we came from and what price we paid with our lives as children and babies .We did not have even one good day without punishments and endless tortures. Therefore my dream is to publish a book of my biography dedicated to my family and especially to my little sister who was brutally murdered in front of me when she was 4, and perpetuate their memory through the book. Since I am not a person of means, I can do this only with your generous help.” 

As JerusalemOnline readers who read my first interview with Zeni Rosenstain know, she has an incredible story to tell that is well worth the financial investment. “When I was six year old (this was in 1941), I had a birthday. All of my family was together. My grandmother made candies and cakes. We had clowns,” Rosenstain described. She was living in Czernowitz, Ukraine; a place that she claimed was like a “little Paris.” Then, “a disaster happened. They took the Jews and put us in the ghetto.” Rosenstain clarified that the ghetto for them was essentially just the synagogue, where all of the local Jews in the area were confined, given yellow stars and special passports. “Our homes were given to the anti-semitic Ukrainians,” she stressed.

Soon afterwards, all of the Jews were transferred to a concentration camp. Rosenstain stressed that she lived in a Ukrainian run and not a German run concentration camp. “They put us in a horrible place. They put children to work taking gold from dead people. They broke my finger for refusing to do this work,” Rosenstain stressed. “It was very bad. There was no food. We couldn’t wash ourselves. They gave us horrible punishments. All of the time they called us bloody Jews. People were crying.” At one point, Rosenstein sneaked inside a German bathroom and drew a picture of what the Germans did in the camp. Her mother was scared of punishment and hid the picture, fearing what would happen if they were caught.
Rosenstain explained that the hungRosenstain explained that the hunger situation was so atrocious that she and other children in the camp were forced to look for food in the trash can. “It was bad food, but we didn’t care,” she explained. Unfortunately, the Germans caught them and brutally punished the children. They forced them to stand on cold ice for 24-hours. All of the children that fell were placed in gasoline and burnt to death. Rosenstain survived because she didn’t fall from the ice. “All of them were murdered with no charge in 1943. It was sadistic killing,” she emphasized.
The situation drastically worsen944, when the Russians and the Americans were approaching. “They took everyone out. They claimed that I was stolen from a Christian woman. They said they would kill everyone if they didn’t tell the truth about the blond child,” she explained. In the mindset of the racist Nazis, a Jewish woman could not be the birth mother of a blond haired child that looked like Shirley Temple. Because her family insisted that she was really their daughter, Rosenstain’s sister would be beheaded in front of her entire family. “He finished off the rest of the family with the pistol,” she stressed.
In total, her grandmother, twIn total, her grandmother, two aunts, five cousins, and her sister were murdered in front of her eyes. “I lost all of my family. They finished their lives in a horrible situation,” she emphasized. Only Rosenstain and her mother survived the incident. Her father would also survive the war, because he was a partisan that was not with them at the time. However, after the war, when her family looked for other relatives that survived the Holocaust, the only relatives her family was able to locate were two sisters of her father in Israel. Her mother wasn’t able to find any relatives that survived. As a result, her family moved to Israel in 1950. The picture she drew did survive the war however and is now at Yad Vashem.
Zeni told Jerusalem Online that she finished writing this incredibly tragic yet important Holocaust story in her memoir and all she needs is the funds for someone to edit it, to make it appear professional, and then take care of the publishing costs. She calculated that she needs 16,000 NIS to get the project done and right now, she has succeeded to raise 6,040 NIS. Zeni assured that people who donate will be well-rewarded for doing such a mitzvah. Aside from the spiritual rewards associated with helping out an elderly Holocaust survivor in need and the benefits such a project has for preserving Jewish history, the people who donated will receive a free autographed book and the more who donated will receive a free autographed book and the more people donate, the more they will receive in return. In order to donate to this project, please click on her website here!

 who donated will receive a free autographed book and the more people donate, the more they will receive in return. In order to donate to this project, please click on her website here!

יום שבת, 13 בדצמבר 2014

שבת שלום חברים כאן אני רוצה לציין  כמה פרטים חשובים .אני כבר שלחתי את כול מה שאני כתבתי  במשך 9 שניים על החיים שלי במחנה אני מחכה שהספר שכה חלמתי עליו יצא מקווה שהוא יצא בצורה מעניינת כדי שהאנשים שיקנו אותו יכלו להבין למה  היה כול כך חשוב לי כי בו אני מספרת את כול   החיים שאני עברתי מהילדות עד גיל מבוגר ולכן אני מחכה לן כמו לתינוק שצריך לצאת לעולם נקשה כפי שלי לי כיום אני מחכה בפחד והתרגשות ומקווה שהאנשים הועלו לקנות אותו כי בזה אני מקווה לחיות יותר בכבוד .וחוץ מזה לתת כבוד למשפחה שנרצחה בצורה ברוטלית אני גם מכניסה לכם 2 סרטונים אל הספר שאני בניתי וחלמתי בדמעות 
כאן אני מתחילה לכתוב את כול הפרקים שבו אני לא השלמתי בגלל שלא זכרתי המון דברים .ולכן אני בכול פרק צריכה להוסיף כמה דברים שהם היו חסרים כי מרוב צרות ואבדון דברים בחיים המוח לא הכול זכר וגם כנראה אני לא רציתי לשחרר את כול שדים שלי. היה לי מאד קשה וכואב ולכן המון דברים הכנסתי לתוך הבטן פנימה ולכן אני מאד סבלתי מזה. ואז עם כול הטיפולים אצל הפסיכיאטר, וגם כן פסיכולוגית  .התחיל הכול לצאת כמו בלון מנופח ואני התחלתי להשתחרר.
נזכרתי על אך ציירת את התמונה שכיום היא נמצאת ביד ושם. התמונה שאותה ציירתי בגיל שבע .זה היה לפני שאני עברתי את העינויים .הסיפור של הציור היה כך אני יצאתי מהחדר ששם הינו גרים בצפיפות כי היה לי מאד רע והלכתי לי ובדרך הגעתי לפני ביתי השימוש של הסגל הגרמני ,ושל העובדים האוקראינים הסתובבתי לראות עם אף אחד לא בסביבה ונכנסתי ושם מצאתי נייר מקופל בצבע לבן ויצאתי באופן מהיר מהבית השימוש .כי מאד פחדתי .אבל בדרך ראיתי פחמים ולקחתי  וישבתי בצעד כדי שלא ימצאו אותי הייתי מאד קטנה ורזה ולכן היה לי קל להתחבא .ולקחתי את חתכת  הנייר המקומט וישרתי אותו כדי שאוכל לצייר את מה שהייתי רואה כול יום שעושים לאנשים וכך הכנסתי לתוך הפה את התכת הפחם ועם הרוק הרטבתי וציירתי כמו קשקושים מה שאני חשבתי באותו התקופה שהגרמנים  עושים ליהודים .יצא לא בדיוק כמו שמצייר צייר מקצועי אבל מה שאני הרגשתי ומה שאני ריאתי כמו ילדה קטנה את זה אני עליתי על חתכת הנייר המלוכלך והמקומט כדי שאני יכול לשמור על זה .אבל לא ידעתי שכמה זה יכול להזיק למשפחה שלי כי עם היו מוצאים את  החתחת הנייר הזה .היה בטוח סוף לקולנו .אבל כשאני חזרתי בריצה לתוך החדר שהיו שם המשפחה שלי .אמי שאלה אותי מה יש לי בתוך המעיל ולמה הפה שלי מסביב  מלוכלך .פחדתי לספר אבל אמי לקחה לי את הדבר מהכיס והביטה בזה עם פחד .ושאלה אותי מהיכן אני לקחתי את הנייר ו את הפחם כמובן שלא הייתה לי בררה וסיפרתי לה .אמי מהרה ולקחה את הציור ובמהירות קיפלה אותו.ולקחה והסטירה אותו .אני יותר אחרי זה לא זכרתי מהציור. כי כמה שבועות אחרי זה היה  מאד מסוכן במחנה .היו המון יריות והמון אנשים חיסלו. הרעב היה קשה ואנחנו כילדים שהינו במחנה לא מצאנו אוכל רק פעם אחד הלכנו כמה ילדים    לקראת ערב והתגנבנו לקנטינה של צבת הגרמני וחיפשנו שלא נתפסו אותנו כי היינו מאד רעבים והבטן שלנו מאד קרקרה .וכך כאשר כבר כמאת מצאנו בפחי הזבל חתיכות תפוחי אדמה רכובים הגרמנים זרקו לנו לא היה משנה איך זה ואיזה צורה יש לזה היקר להכניס לתוך הבטן  ולא להיות רעבים . וכאשר כבר אכלנו מספיק זבל אז פתום יצאו מהקנטינה כמה אוקראינים ששם שיתפו יחד עם הגרמנים ולקחו אותנו לחדר והתחילו  לצעוק והחליטו לתת לנו עונש .והעונש היה מאד לא טוב .כי הם לקחו והעמידו אותנו לילה שלם על אדמה קרה בלי נעליים וזה היה החורף מאד קר. עמדנו שם ורעדנו וביקשנו והתחננו וגם הורים של הילדים היו וביקשו שלא יעשו את העונש הזה ,כי סך הכול אתם יהודים גרועים מעכברים ותסתמו את הפה כול ההתחננות לא עזרה כי היינו ילדים חלשים וקטנים אבל הם בשלהם לא שחררו אותנו עד הבוקר ועם עוד תבקשו  תקבלו יותר עונש.  מאד פחדנו והיינו מיובשים וקפואים ורוב ילדים שהיו חלשים התעלפו גם מעב וגם וקור .אבל במקום לקחת אותם ולתת להם עזרה הם עשו דבר כול כך נורא שאפילו קשה לי גם כיום את זה לכתוב. חפרו בור והמנהל של המחנה נתן פקודה  לאסוף את כול הילדים שהם חוסרי הקרה ולזרוק אותם לבור שהיה שם האמות צעקו וביקשו ומי שמיהם התקרבה למקום הם היו יורים בהם ללא רחמים .וכך הם שפחו לתוך הבור משהוא שידליק  אותם ושרפו את כול הילדים שזרקו אותם לבור .אני לא אשכח את התמונה שהייתה כמו מסרט איימה אני נשארתי כפועה ופחדתי ולא יכולנו כמה ילדים לזוז הרגשנו שהכוח עומד לאזוב אותנו אבל היינו צרכים לסבול עד שיתנו לנו לזוז מהמקום .אני לא אשכח איך אמות צעקו לשמים ובאמת השמים התחילו גם לבכות התחיל לרדת לא רק גשם כי חתיכות שלג כמו אבנים התמונה הייתה כול כך איומה שאני כבר לא ידעתי מרוב כאב שהיו לי בכול הרגלים מהקור הרגליים והאצבעות היו כחולים ונפוחים .רק בזכות הסבתא שהיא הייתה מרפאה בצמחים וגם דברים אחרים שאני לא כול כך זוכרת .כאשר היא ראתה את הרגליים שלי היא טיפלה בי עם איזה חומר שהרגשתי שזה חם אבל אני לא זוכרת במה.אתו הדבר סבתא עזרה גם לכמה ילדים שהם היו יחד אתי.אני מאז של המקרא הזה לא הייתי מסוגלת לישון בלילה. כי תמיד היולי חלומות של הילדים ששם עלו באש.זה מה שאני לא יכולתי לכתוב בפרקים הראשנים כי הם היו בשבילי מאד קשים .תאמנו שאני חוזרת כול פעם בחזרה כי כול פעם אחרי שאני הולכת לפסיכולוגית כאלו התמונות  של הפחד ושל חרדה חוזרות עלי. וכך גם היה בסוף לקראת של השחרור של המחנה כאשר המפקדים של המחנה יחד עם האוקראינים ידעו שצבא הרוסי וכנראה אולי גם צבא אחר והתחילו לעשות דברים רעים ליהודים כדי להיפתר מאתנו .וכך הם הוצאו את כולנו   מתוך הצרפים  וניגשו לכול אחד כדי לחסל זה היה בסוף שנת 1944 כמאת 1945 וכך הם חיסלו המון ילדים ומבוגרים וביניהם את אחותי בת 4השנים בצורה סדיסטית כי את התמונה איך הם רצחו אתה זה עד היום הזה חרוטה בתוך ראשי. וכך את כול המשפחה .את כול הפרטים נמצאים בהתחלת הספר שאני כתבתי את הדברים שכאן זה שאני נזכרתי  במשך הזמן עם הטיפול שלי. יש תמונות שאני לא בטוחה עם כתבתי ובגלל זה אני חוזרת עוד פעם .אבל את ההמשך אחרי ששחררו את המחנה זה רק אחרי שאני החלמתי בצורה שאפשר היה לספר בדיוק איך זה היה .כי אני כאשר שהצבא הרוסי פתח את שערי המחנה ולקחו את כול האנשים פצועים חולים וחצי בני אדם כפי שאותי לקחו שאני אפילו לא ידעתי מה עבר עלי לא דיברתי ולא הגבתי כי הייתי יותר מתה מאשר חייה וגם הייתי בשוק כללים   וקולי חבלה בכול גופי והפנים שלי היו עם מלאי פצעים והייתי כמו מקל כביסה רזה וגם לא מתפקרדת