בשנת
1935 נולדתי לבית טוב ועמיד כלכלית, ברומניה, צרנוביץ' (כיום, אקראינה).
בביתי
הייתה עוזרות בית וגוברננטית (אישה שאחראית על החינוך והסדר בבית). ב1941 התחילה
המלחמה, באותה שנה נולדה אחותי הקטנה.
אחותי
הייתה תינוקת קטנה ויפיפייה. אחותי הייתה דומה למשפחתי ובשונה ממני אשר נולדתי עם
שיער בלונדיני (מראה נוצרי).
בשנת
41 הייתי בת 6, באותה התקופה התחילה המלחמה והעבירו אותנו לגטו סגור
במוגלוב-פודולסק. כילדה שובבה נבהלתי נורא כשראיתי שמכריחים אותנו ללבוש תלאי
צהוב.
כמובן שלא הייתה לי ברירה וההורים שלי לא הרשו
לי להוריד אותו מפחד שיענישו אותנו.
אחרי
כמה חושדים העמיסו אותנו לתוך משאיות והעבירו אותנו למחנה, ששמו מוגילוב-פודולסק.
אחרי שהעבירו אותנו, הכניסו אותנו ברכבות בצורה גסה, כמו בהמות. בכיתי מרוב פחד
וגם לא היה אוויר. רצינו לשתות ולא נתנו לנו.
כאשר
הגענו למחנה, שהורידו אותנו מהרכבות ראינו חושך בעיניים, מהתמונה שנחשפה לפנינו.
אנשים רזים, בוכים, צועקים. ילדים קטנים ורזים, קפואים. נכנס בנו פחד אימים. אני
באתי עם אמא, אחותי, סבתא שלי, דודה ובנותיה. הכניסו אותנו לצריף מסריח ופחדנו
נורא.
התחלנו
להסתדר, האנשים שפקדו עלינו היו מאוד אכזריים, ובקושי נתנו לנו לאכול ולשתות.
התינוקת הקטנה שלנו קפאה מקור והיינו צריכים להאכיל אותה ולא היה עם מה. למזלנו סבתא
שלי הייתה אישה חכמה והכניסה בתוך השקית שלקחה איתה כל מיני דברים לתינוקת וכל
מיני תרופות שעזרו.
סבתא
שלי הייתה מרפאה בצמחים- המאופטית, היא הייתה המרפה היחידה בעיר שלנו בצ'רנוביץ.
בינתיים, אמא שלי הייתה צריכה לעבוד במחנה, גם דודה שלי ובנותיה, ואילו אני שהייתי
בת 6 נשלחתי למיין שיניים אמיתיות מאנשים שנהרגו - להוציא את הזהב ולזרוק את השאר.
ילדים קטנים היינו צריכים לעשות כי הגרמנים רצו את הזהב. כמובן, שלא רציתי לעשות
את זה כי זה היה מגעיל ומסריח שם, על זה קיבלתי עונש - שברו לי את האצבע. זה היה
העונש הראשון שלי. אחרי כמה זמן, יום אחד ישבתי בחוץ והסתכלתי על האדמה ופתאום
ניגש אליי איש צבא, לבוש שחור, ועל ידו היה סמל שחור ואדום. באותו הזמן לא ידעתי
מה זה צלב קרס. הוא התחיל לשאול אותי מה אני עושה במחנה. כילדה מחונכת, לא ידעתי
שהיה כדאי לשקר, ואמרתי לו את האמת.
הוא
חשב שאני מאחת הילדות של העובדים האוקריינים של המחנה, בגלל המראה שלי. הוא התחיל
לשאול מה שמי ומאיפה אני. אמרתי ששמי ז'ני קליינמן. אמר: "לא מכיר אוקריינים
שעובדים כאן, בשם קליינמן". הסברתי שאנחנו נמצאים כאן, כל המשפחה.
הוא
התחיל לכעוס עליי - למה את משקרת? הסברתי שאני לא משקרת ואת יכולה להראות לו שכל
המשפחה כאן. הוא כעס עליי נורא - בידו היה מקל עבה והוא נתן לי מכה באף. הוא הוריד
לי כמה מהשיניים הקדמיות, שבר לי את אף והתחלתי לבכות כי ירד לי דם ונבהלתי וכאב
לי. רציתי לברוח אבל הוא תפס אותי וזרק אותי על האדמה. היו לו שני כלבים גדולים
יותר מחמורים, כלב אחד התנפל עליי והתחיל לנשוך ולהוריד לי את עור מהידיים
והרגליים. נלחמתי עם הכלב אבל הכלב היה גדול מאוד והיה לי מאוד קשה. צעקתי
והתחננתי ושאלתי למה הוא מתנכר בי כל כך, אז הוא צעק עליי: "את יהודיה מסריחה
ואני אגמור אותך עכשיו".
אחרי
שהכלבים הוציאו ממני את המיץ ואת הכוחות, הוא התחיל לשרוף לי את הפנים עם הסיגריה
שלו. הוא היה סאדיסט, ככל שצרחתי הוא התנקם בי יותר. כבר כוחותיי עזבו אותי והגשתי
שאני מאבדת את ההכרה. ניגש אליי ושאל אותי אם אני רוצה לשתות. לאחר שאמר את זה,
הוא פשוט הוציא את איבר מינו והשתין עליי.
אחרי
זה איבדתי את ההכרה. כדי לוודא שמתתי ולא רק איבדתי את ההכרה, הוא ירה לי ברגל.
נשארתי שכובה לגורלי המר. כנראה שאלוהים עוד אהב אותי, כי עברו שמה נזירות, שלקחו
אותי למנזר וטיפלו בי כמה שיכלו. בזמן הזה, אמא שלי וסבתא שלי חיפשו אותי ולא ידעו
איפה למצוא אותי, לא ידעו איפה אני. נשארתי אצל הנזירות כל הזמן שהן טיפלו בי.
אחרי שחזרתי לעצמי ופתחתי את העיניים, חשבתי שאני בשמיים - מכיוון שהן היו לבושות
שחור-לבן. כשהתעוררתי שאו אותי איך קרה לי דבר כזה.
הסברתי
שאני יהודייה ושייכת למחנה, שגרמני פגע בי והם מהר מאוד נבהלו. מיד החזירו אותי
למחנה להורים שלי. אמא שלי קיבלה שוק ולא הבינו באיזה מצב הייתי, כולי נפוחה ושבורה
ומלאת דם. יצאתי ילדה יפה וחזרתי כמפלצת. כשסבתא ראתה אותי התחילה לטפל בי איך
שיכלה - לא הרשו לנו להוציא את הכדור מהרגל. כך הייתי צריכה להישאר עם הכדור,
לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלסבול מהכאבים. סתבא עזרה לי וטיפלה
במה שיכלה כדי שלא יהיה לי זיהום איפה שהכדור - הייתי ילדה קטנה ורזה.
עברו
עוד כ-3 חודשים. הגרמני מנוול נתן פקודה להוציא את כל הילדים בגילאים 6-10, וזה
היה בחורף. להעמיד אותנו בחצר, ללא בגדים וללא נעליים. אני בקושי עמדתי על
הרגליים. ראיתי שיש ילדים יותר קטנים וחלשים ממני, היו כאלה שנפלו מעולפים מסביבי
כמו זבובים, בגלל שסבתא טיפלה בי אני החזקתי מעמד יותר טוב. לילדים שנפלו על
הריצפה, הגרמני נתן פקודה לאסוף אותם ולחפור בור, ולזרוק אותם לבור עדיין בחיים.
אמר לשפוך נפט לבור ולשרוף אותם חיים. ראיתי את זה במו עיניי. אני לא אשכח את הצעקות
של הילדים בבור, שיתעוררו מהנפט והבינו ששורפים אותם חיים. את זה לא יכולתי לסבול,
נכנס בי פחד והפכתי להיות ילדה מופרעת. אבל לא פה נגמרו העינויים שלי.
לקראת
1944, אותו הגרמני ציווה על כל האנשים לצאת החוצה. אותה הבהמה הסאדיסטית ניגש לאמי
והתחיל לצעוק עליה שאותי גנבו מהנוצרים. הוא אמר שבטוח יש אמא נוצרייה שבוכה בגלל
שהיא גנבה לה את הילדה. אמא שלי ענתה שהיא יכולה להראות ניירות - שאני נולדתי בבית
חולים איפה שנולדתי. הוא אמר: "את שקרנית כמו כל היהודים". הוא ציווה על
האיש שעמד לידו להוציא בכוח את אחותי בקטנה מיד סבתא שלי. אחותי הייתה רק בת ארבע.
כמובן שהיא התנגדה אבל הוא בכוח סחב אותה, היא בכתה וכשהוא לקח אותי הוא תפס אותה
הפוכה והחזיק אותה מהרגל. צעק לאמי שאם היא לא תגיד מאיפה אני, הוא יהרוג את
אחותי. אימא שלי לא ידעה מה להגיד, בכתה והתחננה. "אני נשבעת שזו הבת שלי,
אני לא משקרת" - אבל הוא לא רצה לשמוע וזרק את אחותי בת ארבע על אבן ולקח
גרזן וחתך לה את ראש. שמענו את הצעקה האחרונה ומשם אני לא זוכרת יותר כי נכנסתי
לשוק. אני רק זוכרת שאחרי הרבה שנים אימא שלי סיפרה שסבתא שלי ניסתה להתקרב, אז
הוא ירה בה בראש והרג אותה. באותה עת הוא גם חיסל גם את דודתי ובנותיה. אמי התעלפה
מהעינויים שראתה מה שעשו לכול המשפחה ואת כול זה הייתי צריכה להביט בעונייה עם כאב
עמוק .ובגלל שהייתה מאד חלשה היא לא יכלה לעמוד בזה והיא האבדה את העקרה וזה מה
שהציל אותה מאמות . כך אימא
ואני נשארו לבד.אחרי זה אני
כבר לא זכרתי כבר כי גם אני הייתי במצב רע. הפסקתי לדבר ולא ידעתי מה הולך מסביב
.כי אחרי זה שאני כבר יכולתי להבין אימי אז
הצבא
הרוסי כבר התקרב למחנה והגרמנים ניסו לחסל את כל המחנה אבל לא הצליחו. נשארו הרבה
ילדים ורזים ומורעבים ומבולבלים וחולים. הרוסים נכנסו למחנה ושחררו את המחנה -
לקחו את כל הילדים ואנשים חולים והעבירו אותם לבתי חולים - גם אותי ואת אמי. כנראה
שהיה לי קצת מזל, כי רופא אחד גדול בבית חולים ראה אותי - רזה ויבשה - אבל גילה
שאני ילדה יפה ורצה להחזיר אותי, לעשות ממני ייצור אנושי שוב. עשה לי טיפול
פסיכולוגי, ניתוחים, הוציאו לי את הכדור מהרגל והאכילו אותי דרך צינורות, כי הייתי
נורא רזה. טיפלו בי יפה מאוד ורק אחרי שהייתי בבית חולים קרוב לחצי שנה, מוקפת
מאהבה. בגיל 11 וחצי התעוררתי מהבועה שאליה נכנסתי בזמן הטרגדיה. ניסו להסתיר ממני
את המצב וקיוו שאני לא אשאל שאלות כדי שאני לא אגלה שסבתא איננה וכל מה שקרה
למשפחתי.
באותו
הזמן אבא שלי הגיע מהמלחמה ואני לא רציתי לדבר עם אבי כי חשבתי שכל מה שקרה היה
בגללו, בגלל שהוא נטש אותנו. לא רציתי לדבר איתו ולא להסתכל עליו אפילו. אבל אמי,
סיפרה לי שהוא הלך להילחם נגד הנאצים ולאט לאט השלמתי איתו. ב1946 אבי השתחרר
מהצבא הרוסי וחזרנו לעירנו צ'רנוביץ. אבא שלי התחיל לעבוד שוב. הבית שהיה לנו היה
שרוף וגם החנויות לא היו. אבי הלך לעירייה לקבל פתק שפעם היה לנו בית שם, בתקווה
שנקבל פיצויים בעתיד. אני בינתיים קיבלתי המון טיפולים כדי להשתפר במצב שלי אבל
כבר לא הייתי אותה ילדה מלפני המלחמה. הייתי ילדה שמפחדת מכל צפצוף ומכל רעש של
כלבים הייתי נכנסת מתחת למיטה מרוב פחד.
קשה
היה לי להשתחרר ממנו, הפחדים האלו ליוון אותי כל השנים וקבילתי המון טיפולים
פסיכולוגיים ופסיכיאטרים כדי להתגבר, ואפילו בגיל 15 כשכבר הגעתי לארץ עדיין חייתי
עם צל של פחד וכל צל חשבתי שזה אותו הדבר.
כאן
בארץ עם המשפחה של אבי לקחו אותי לטיפולים אצל מומחים גדולים כדי להוציא ממני ילדה
נורמאלית כמו שאר הילדים. נכון, בגיל 16 התחלתי להתאושש וחיפשתי ללמוד עברית
וללמוד מקצוע, למדתי להיות ספרית והתחלתי לעבוד במספרות בתל אביב. בגיל 18 ניסיתי
ללכת לצבא אבל בגלל הסעיף הבריאותי לא קיבלו אותי, הייתי גבוהה ועדיין מאוד רזה
וסירבו לי, הייתי מאוד מאוכזבת כי רוב החברות שלי כן הלכו. כל החברות שלי מהשכונה
הלכו לצבא ואני הייתי מאוד מאוכזבת, הרגשתי ששוב דוחים אותי ואני שוב לא שווה.
הייתי מתוסכלת מזה.
התחלתי
לעבוד במספרה והכרתי חברות אחרות, כמובן שלמין זכר לא כל כך התחברתי כי נשארתי עם זיכרונות
רעים מהמחנה. היה לי גועל מבחורים עד גיל מאוד מאוחר. רק בגיל מאוחר יותר, בגיל 22
הכרתי בחור שהיה בן 31, גדול ממני ב9 שנים, והוא אראה לי כמה שאהב אותי וכמה שרצה
לדאוג לי, ושלא כל הגברים אותו הדבר. לאט לאט התחלתי להאמין לו ותוך חצי שנה
נישאתי לו. אחרי 9 חודשים נולד בני ואחרי עוד 9 חודשים נולדה בתי. גידלתי את
הילדים איך שיכולתי וגם עברתי במספרה, הייתי ידועה בתל אביב, חינכתי את הילדים
בכבוד עם כל ההתקפי עצבים שהיו לי כתופעת לוואי, לא רציתי שהילדים ידעו ולא הייתי
יוצאת איתך לים והייתי אומרת להם שאני מרגישה לא טוב.
בשנת
1990 בעלי קיבל התקף לב ואני עם העצבים שלי קיבלתי פחד, העבירו אותי לבית חולים
כדי לקבל טיפול ואמרו לי שהוא צריך לעבור ניתוח דחוף, הייתי צריכה למכור את הדירה
שקנינו ואת הכסף השקענו כדי שינתחו אותו מהר. כמובן שהרופא לקח את הכסף אבל לא נתן
לנו קבלה, כשבעלי כבר שכב על המיטת ניתוחים בביה"ח איכילוב אז הפרופסור
המפורסם ששמו היה יקירביץ' קביל צלצול מאותו היום מלקוח אחר שיכל לשלם כפול ועזב
את בעלי לאסיסטנטים שלו והם כנראה לא ידעו בדיוק מה הוא צריך. אחרי שעתיים בעלי
נפטר, זה היה בדיוק בצאת יום הכיפורים. אני קיבלתי התמוטתות עצבים והיו צריכים לאשפז
אותי, המצב שלי היה לא נעים וכמה פעמים עמדתי להתאבד.
מכמה
טיפולים שקיבלתי בבית חולים עצמו, יצאתי אבל קרחת מפה ומשם, לא בית ולא בעל. לא
הייתה לי קבלה כדי לעשות משפט וכמובן לאנשים אחרים שהוא עשה להם אותו דבר עשו לו
משפט ועד היום הרופא הזה יושב בבית הסוהר. זה מה שאלוהים בינתיים שילם לו, אני
מחכה לעונש יותר חריף, כי לקחת כסף מאנשים עניים לא מגיע לו חיים טובים ועד היום
אני ממורמרת מהמקרה הזה.
אני
היום אישה מבוגרת ותמיד לי זעזועים בחיים שלי, אני עדיין בטיפולים כדי להיות
רגועה, כי אני לא כל כך צעירה ואני גרה בבית של הבת שלי, כי דירה שלי כבר אין לי.
ככה זה כשנשארים בלי בעל, ואני פעם פה ופעם שם. לא מה שחלמתי שיהיה לי בחיים,
מכיוון שעבדתי המון וחשבתי שיהיה לי משהו שיהיה שלי לבד. לא תמיד מה שאנחנו חושבים
זה מה שאנחנו חושבים שזה בא. אני צריכה להודות לבת שלי שמתייחסת אליי יפה
אומנם אני משלמת לה שכירות אבל אין לי ברירה אחרת כי גם היא לא עשירה. אני כיום
מטופלת בידי ביטוח לאומי ואני סיעודית כי הייתה לי תאונה ומקבלת טיפולים וגם מקבלת
עזרה בבית. בינתיים אלו החיים שלי, כסף הרבה אין אבל אני חיה עם מה שיש ומסתפקת
במועט.כי אין בררה אני לא האמנתי שבמדינה שלי מזקנים, אנשים שהם יוצאי שואה .תמיד
חשבתי שאדם מבוגר שהוא סבל את הסבל הנורא במחנה הריכוז כאן בישראל כאשר הוא אדם
מבוגר הוא אקבל קצת פינוקים אהבה טיפולים לכול המחלות שהוא עבר אבל במה שנתקלתי התאכזבתי
רק עושים לאנשים כמוני עינויים כאלו שהכסף מהגרמנים יוצא מהכיסים שלהם .
